לאחר 17 שנים של דיונים משפטיים - התקבלה החלטה
מבנה נבנה על סמך היתר בנייה, במושב זיתן, אך רמ"י דרשה להרוס אותו שכן נעשה בו שימוש חורג לטענתה • בית המשפט הורה לבעל הנכס לבצע בו שימוש חקלאי בלבד.
שופטת בית משפט השלום ברחובות, רנה הירש. "לא ברורה טענת המנהל כי יש להורות על הריסת המבנה" (אתר בתי המשפט)
לאחר 17 שנים נקבע באופן סופי: מבנה חקלאי בשטח של 2,000 מ"ר במושב זיתן שבמרכז הארץ לא ייהרס – בעליו יוכלו להשתמש בו לשימוש חקלאי בלבד. כך פסקה לאחרונה שופטת בית משפט השלום ברחובות, רנה הירש, בסופה של סאגה שהחלה בשנת 2003.
מדובר בחלק ממקרקעין שהוקצה לשימוש חקלאי של המושב, הנמצא בסמוך למחלף בן גוריון שבכביש 1. בחלקה הותר לעשות שימוש למטרה חקלאית בלבד. על החלקה הוקם מפעל לקילוף ירקות, לפני כ-20 שנה. רמ"י טענה כי מדובר בשימוש אסור, והגישה תביעה לפינוי ולסילוק יד מהמקרקעין, אך במהלך הדיונים הראה בעל המפעל, שיוצג בהליך על ידי עורך הדין אורן אבלה, כי הבנייה נעשתה בהתאם להיתר שהונפק כדין, וכי זה נסמך על המלצת ועדת הפרוגרמות של משרד החקלאות שבה רמ"י בעצמה חברה.
עו''ד אורן אבלה
עוד הוכח כי ההיתר אפשר לבעל הנחלה להרוס שורה של מבנים חקלאיים קטנים שנצבו בעבר בנחלה, ולבנות במקומם מבנה אחד רחב היקף. עוד הציג בעל המפעל בפני בית המשפט "מכתב הסכמה" שהונפק על ידי רמ"י בשנת 1998 ולפיו מבחינת רמ"י אין מניעה עקרונית כי הוועדה המקומית תעניק לו היתר לשימוש חורג במקרקעין לצורך הקמת המפעל.
התביעה נדחתה ב-2013 בטענת השתק, בעקבות אותו מכתב הסכמה שהוצג. למרות שהתנאים להיתר הבנייה לא התמלאו והנתבע לא שילם דמי שימוש, נקבע כי מדובר במקרה חריג שבו הסתמך הנתבע על הסכמת המנהל ושינה מצבו לרעה בתום לב ובסבירות.
על בסיס זה נדחתה התביעה שהגישה רמ"י, אך בית המשפט הבהיר שפסק הדין לא גורע מזכותו של המנהל לקבל דמי שימוש בגין השימוש החורג, אם קיימת זכות כזו. על ההחלטה הזו הגישה רמ"י ערעור לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז, שם הציגה מסמכים נוספים, ולכן הוחלט על השבת הדיון אל בית משפט השלום ברחובות.
הנתבע ידע והבין מראש שמדובר בשימוש חורג לתקופה קצובה וזמנית. לפיכך, המשך השימוש שאינו חקלאי במבנה, כאשר פקע תוקפה של ההסכמה, הינו בניגוד לחיובים שקיבל הנתבע על עצמו, ומהווה שימוש חורג במקרקעין"
בדיון זה טענה רמ"י כי היתר שאליו מתייחס מכתב ההסכמה היה לשימוש חורג בלבד ומוגבל בזמן. "הנתבע ידע והבין מראש שמדובר בשימוש חורג לתקופה קצובה וזמנית. לפיכך, המשך השימוש שאינו חקלאי במבנה, כאשר פקע תוקפה של ההסכמה – שהתייחסה לפן התכנוני, שכן מעולם לא ניתן היתר מבחינה חוזית – הינו בניגוד לחיובים שקיבל הנתבע על עצמו, ומהווה שימוש חורג במקרקעין.
הראיות החדשות שהוצגו בערעור מוכיחות כי הנתבע ידע כל העת שההיתר הנזכר במכתב ההסכמה אינו סופי וכי הוא נדרש להסדיר את השימוש, נמנע מלחתום על חוזה הנוגע לשימוש החורג, לא שילם דמי שימוש ראויים עבור הנכס ולא הפסיק את השימוש בתום התקופה הקצובה שביקש".
הנתבע אמר מצידו כי הוא הסתמך על ההחלטות שהתייחסו להריסה של מבנים ישנים בהיתר, ולבנייה של מבנה חדש במקומם, וכי ההיתר בעניין זה היה כפוף להסכמת הוועדה המקומית, שעליה הסתמך. התובע טען כי השימוש שהוא מבצע בקרקע הוא "שימוש תמידי ולעולם", והחקלאות היא מרכז חייו ומקור פרנסתו, ואין לראות בו מפר חוק. הנתבע הצביע על חוסר הסבירות וההיגיון במתן היתר בנייה להריסת מבנים ישנים ולהקמת מבנה חדש תחתם, מבלי שיוכל לעשות שימוש במבנה חליפי זה לאורך זמן.
בהחלטתה קבעה השופטת רנה הירש כי על סמך הראיות, "המנהל מעולם לא נתן לנתבע היתר לשימוש חורג, ועל כן היה עליו לעשות באותו מבנה שימוש חקלאי בלבד. עמדת הנתבע כי הוא רשאי לעשות שימוש חורג במקרקעי הציבור ללא הגבלת זמן, רק משום שקיבל היתר בנייה – אינה סבירה על פניה.
המטרה של קציבת תוקף ההיתר היא להבטיח כי הבנייה תחל – ותושלם – בתוך פרק זמן מוגדר. בוודאי לא ניתן היתר בנייה למבנה על מנת שזה ייהרס לאחר כמה שנים, וברי כי טענה זו אינה יכולה להביא למסקנה כי יש להורות על הריסת מבנה שנבנה על פי היתר כדין"
העובדה שהנתבע לא עמד בתנאים הנדרשים, ובכלל זה חתימה על חוזה ותשלום דמי שימוש מתאימים, הביאה לכך שלא קיבל היתר לשימוש חורג. עם זאת, לא היה בכך כדי למנוע ממנו להשתמש במבנה שהקים, כל עוד הוא מצמצם את השימוש בו לשימוש חקלאי מותר". עוד ציינה השופטת כי לא נמצא בעת ביצוע הדיווח כי נעשה במקום שימוש חורג .
לאחר מכן התייחסה השופטת לעמדת רמ"י וציינה כי היא לא מקבלת את העתירה להרוס את המבנים שהקים בעל המפעל, "שכן לא מן הנמנע כי ניתן יהיה לעשות בנכס שימוש חקלאי. לא ברורה טענת המנהל כי מאחר שתוקף היתר הבנייה הוא לשלוש שנים, יש להורות על הריסת המבנה.
המטרה של קציבת תוקף ההיתר, בענייננו ובכלל, היא להבטיח כי הבנייה תחל – ותושלם – בתוך פרק זמן מוגדר. בוודאי לא ניתן היתר בנייה למבנה על מנת שזה ייהרס לאחר כמה שנים, וברי כי טענה זו אינה יכולה להביא למסקנה כי יש להורות על הריסת מבנה שנבנה על פי היתר כדין".
בהתאם לכך פסקה השופטת הירש כי המבנה לא ייהרס, והעניקה לנתבע 90 יום ליישם את הצו – הפסקת כל שימוש שאינו חקלאי במקרקעין. כמו כן פסקה כי הנתבע ישלם את הוצאות המשפט ואת שכר טרחת עורך הדין מטעם רמ"י, בסכום של 25,000 שקל.
לעיון בפסק הדין לחצו כאן
לא ייתכן שמצד אחד ועדת הפרוגרמות מאשרת את המבנה ואת הקמתו, ואילו לאחר כמה שנים הרשות דורשת את הריסת המבנה. המצב הזה, שבו יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה, לא יכול להימשך"
בעקבות פסק הדין אמר נציגו של בעל המפעל, עורך הדין אורן אבלה: "לא ייתכן שמצד אחד ועדת הפרוגרמות, שרשות מקרקעי ישראל הינה חלק ממנה, מאשרת את המבנה ואת הקמתו, ואילו לאחר כמה שנים אותה רשות ממש דורשת את הריסת המבנה. המצב הזה, שבו יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה, לא יכול להימשך. אני מברך את כבוד בית המשפט שקבע בבירור כי המבנה נבנה על פי היתר ואין להורסו – החלטה אמיצה ופורצת דרך ביחסים בין החקלאי למדינה".
כל יום בשעה 17:00- חמש הכתבות החשובות ביותר בתחום הנדל"ן מכל האתרים אצלכם בנייד!
לחצו כאן להצטרפות לתקציר המנהלים של מרכז הנדל"ן!
לחצו כאן להצטרפות לתקציר המנהלים של מרכז הנדל"ן!
תגובות