העליון הורה לנפקעים היסטוריים בגליל להשיב כספים למדינה: "התברר כי פוצו ביתר"

בית המשפט העליון קיבל בשבוע שעבר את ערעורה של רשות מקרקעי ישראל , וקבע שיש לאשר את התחשיב המעודכן של המדינה לגבי דמי חכירה אבודים, בעקבות הפקעות קרקע שנעשו לפני עשרות שנים. בעקבות פסק הדין, חייב בית המשפט את בעלי הקרקעות המופקעות להשיב כספים ששולמו להם ביתר על סך כ-120 אלף שקל, כולל הוצאות משפט.

התגלגלות האירועים בתיק זה ובתיקים דומים החלה עשרות שנים לפני הגשת התביעות הנוכחיות, והגיעה לשיאה בסדרה של פסקי דין והליכים משפטיים מורכבים. בשנות ה־50 עד ה־80 של המאה הקודמת הפקיעה מדינת ישראל קרקעות רבות לצורך הקמת יישובים חדשים בגליל, למשל כרמיאל ונוף הגליל, מכוח פקודת הקרקעות. במקרים רבים בעלי המקרקעין, שהשתייכו ברובם לחברה הערבית, לא דרשו את הפיצויים המגיעים להם בזמן אמת, והמדינה לא שילמה להם.

לקריאת פסק הדין המלא

במרץ 2013 ניתן פסק הדין של העליון לגבי עיזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, אשר הבהיר כי הסדר ההתיישנות הכללי חל גם על תביעות לפיצויים בגין הפקעת זכויות במקרקעין לפי פקודת הקרקעות. לצד זאת נקבעה תקופת ארכה של שלוש שנים, עד מרץ 2016, שבמהלכה הותר לבעלי מקרקעין שלא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות לעשות כן. בעקבות פסק דין ארידור הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות חיפה וצפון.

המחלוקת העיקרית בתביעות אלו נסבה על שיעור דמי החכירה האבודים המגיעים לנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות. בהמשך דן בית המשפט העליון באופן חישוב דמי החכירה האבודים, וניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף. על רקע חילוקי דעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישום ההלכה, הוגשו מאות ערעורים לבית המשפט העליון. בשנת 2021 אוחדו רוב הערעורים, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. המתווה קבע כי תחילה יוכרעו השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו התיקים הפרטניים.

פסק הדין הראשון: המדינה תשלם שיעורי פיצוי של 3% עד 5%

ביולי 2022 ניתן פסק הדין החלקי במסגרת ההליך המאוחד, ובו נפסק כי דמי החכירה האבודים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי השנתי המשתנה של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: 5% לדונם הראשון (למגורים), ו־3.25% ליתרת החלקה (חקלאיים). ביולי 2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי, שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים. בדצמבר 2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, ובו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית.

בעקבות קביעות אלו התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה. בפברואר 2024 הגישה המדינה את תחשיביה לכלל התיקים שבהליך הדיוני המאוחד. בדצמבר 2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, ובהמשך ניתנה החלטה שהכריעה בשלוש סוגיות מרכזיות – השבת סכומים למדינה ביתר, מס שבח ושכר טרחה. בכך באו לפתרונן המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד.

מתוך פסק הדין: "המדינה הייתה רשאית לטעון מחדש גם נגד שיעור דמי החכירה האבודים שנקבעו בפסק הדין הראשון, והיא בוודאי רשאית לטעון זאת בערעור דנן, משום שעם מתן פסק הדין בערעור הראשון פסק הדין הראשון התבטל, ומעולם לא הפך חלוט בעניין כלשהו... ומשכך המדינה רשאית לערער על הקביעות בו. בהמשך לכך, אף לא ראינו לקבל את הטענה כי המדינה מנועה מלדרוש סכומים ששולמו על פי פסק הדין הראשון ולאחר מכן התברר כי הם מהווים פיצוי ביתר".

עם זאת, נותרו כמה סוגיות פרטניות, כמו בתיק הספציפי הנ"ל הנוגע לשניים מבעלי הקרקעות. בינואר 2011 הגישו הללו תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה לקבלת פיצויים בשל הפקעת חלקותיהם בסביבות הכפר נחף ודרומית לכביש 85. במהלך ניהול התביעה הוגשו חוות דעת שמאיות מטעם הצדדים: השמאי מטעם בעלי הקרקעות העריך את שיעור דמי החכירה האבודים ב־6% משווי המקרקעין, בעוד השמאי מטעם המדינה הצביע על שיעור של 5%.

באפריל 2016 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי יש להעמיד את שיעור דמי החכירה האבודים על 6%, ובכך אימץ את עמדת בעלי הקרקע. אלא שהמדינה הגישה ערעור על פסק הדין הראשון. טרם נדונו ערעורים אלו, ניתנו פסקי דין חדשים נוספים שהיטיבו עם הנפקעים. ביולי 2018 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לסיום ההליך, לפיה פסק הדין הראשון יבוטל והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי "לשם דיון מחודש בהליך", וכל צד יהיה רשאי להגיש חוות דעת שמאיות חדשות "בהתאם למצב המשפטי העדכני". ביולי 2018 נתן בית המשפט העליון תוקף להסכמה זו.

המדינה ערערה: "פיצוי ביתר בסך מאות אלפי שקלים"

בינואר 2021 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, אשר אימץ את חוות דעתה של השמאית לעניין שווי המקרקעין ושיעור דמי החכירה האבודים (6%). המדינה הגישה ערעור לעליון על פסק הדין השני, בפרט על שיעור דמי החכירה האבודים, אופן חישוב הפיצוי ופסיקת הוצאות משפט ושכר טרחה. המדינה הציגה תחשיב מעודכן, לפיו שולם לשני בעלי הקרקע פיצוי ביתר בסך 280,890 שקל, וכי עליהם להשיב סכום זה.

בעלי הקרקע טענו כי התנהלות המדינה נגועה בחוסר תום לב, וכי המדינה מושתקת מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים נמוך מ־5%. לאחר שרשרת ערעורים ותחשיבים מעודכנים, בתחשיב המעודכן והסופי מאפריל השנה, נדרשו להשיב למדינה סך כולל של 109,201 שקל. בעלי הקרקע הגישו השגות על התחשיב המתוקן של המדינה, והציגו שלוש חלופות אפשריות לעריכת התחשיב, שרובן מבוססות על פסק הדין החלקי. הם טענו כי גדר המחלוקת בין הצדדים, כפי שעוצבה בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין של העליון, לא התירה למדינה לשנות מהעמדה שהציגה בערעור הראשון; וכי ממילא המדינה מושתקת מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים שונה מזה שטענה לו בראשית ההליך.

הרכב שופטים שכלל את הנשיא יצחק עמית, עופר גרוסקופף ודפנה ברק-ארז קיבל את הערעור ודחה את טענות בעלי הקרקע. "לאחר שהוחזר הדיון אל בית המשפט קמא לצורך דיון מחודש, המדינה הייתה רשאית לטעון מחדש גם נגד שיעור דמי החכירה האבודים שנקבעו בפסק הדין הראשון, והיא בוודאי רשאית לטעון זאת בערעור דנן", נכתב בפסק הדין. "כך, משום שעם מתן פסק הדין בערעור הראשון פסק הדין הראשון התבטל, ומעולם לא הפך חלוט בעניין כלשהו, וכעניין נורמטיבי פסק הדין השני עומד בכללותו כהכרעה שיפוטית בכל הסוגיות הנוגעות לתשלום פיצויי ההפקעה, ומשכך המדינה רשאית לערער על הקביעות בו. בהמשך לכך, אף לא ראינו לקבל את הטענה כי המדינה מנועה מלדרוש סכומים ששולמו על פי פסק הדין הראשון ולאחר מכן התברר כי הם מהווים פיצוי ביתר".

לגבי הטענה שלפיה המדינה לא יכולה לשנות מהעמדה המקורית שהציגה בראשית ההליך: "המדובר בטענה אליה נדרשנו בהרחבה במסגרת פסק הדין החלקי, אשר ניתן בהליך הדיוני המאוחד – ודחינו אותה. כפי שצוין בפסק הדין החלקי, השינוי בעמדת המדינה נעשה מאחר שהתברר לה כי עמדתה המקורית בטעות יסודה, וכי היא מביאה לתשלום סכומים העולים משמעותית".

נדחו גם טענות בעלי הקרקע לפסיקת הוצאות ושכר טרחה בשיעור גבוה יותר מהנקבע בפסק הדין החלקי ובהחלטה המשלימה. בסופו של דבר חויבו בעלי הקרקע להשיב למדינה סך של 109,201 שקל (כפי שפורט בתחשיב המעודכן של המדינה) ולשאת בהוצאות המדינה בסך 10,000 שקל. את המדינה ייצגה עו"ד יעל לוי.