מ"בית הכוכב" עד "בית האוריגמי": האדריכלים שמגשימים חלומות לאלפיון העליון נחשפים

"אפשר לאהוב, אפשר לשנוא, אבל אי אפשר להתעלם". הקלישה השחוקה הזו מתארת ככל הנראה בדיוק רב את עבודתם של האדריכלים הילה ודן ישראלביץ - בני זוג בעבר, שותפים מקצועיים בהווה, ומהאדריכלים הבולטים בתכנון בתי יוקרה. הבתים הפרטיים שהם מתכננים, בכל רחבי הארץ, בעיקר עבור האלפיון העליון, הם מונומנטים בולטים בשטח, יוצאי דופן, שלא לומר מנקרי עיניים. כאילו האנשים המתגוררים בהם רוצים לצעוק: "תראו אותי!".

אם שואלים אותם, הם מממשים חלומות לאנשים ששוכרים את שירותיהם, ולכן בין הבתים שלהם אפשר למצוא בית בצורת כוכב, בצורת אקורדיון, בית שמדמה מראה של שתי לסתות, של גבינה שווייצרית, אוריגמי, ועוד ועוד.

בין הגשמת חלום כזה או אחר, בימים אלה באופן חריג הם מתכננים לראשונה פרויקט של בנייה רוויה, ודווקא באילת, בשכונת "שיפולי ההר". הם הגיעו לזה במקרה: הילה לימדה לפני שנים בשלוחה האילתית של המכללה למינהל. אחד הסטודנטים מאותו פרק בחייה, גור פינלט, יצר איתה באחרונה קשר במפתיע, והציע לה לתכנן את הפרויקט האילתי, שאותו הוא יוזם יחד עם הקבלן סמי נופי. "יהיו שם 24 בתים פרטיים, במספר טיפוסים", היא מספרת, "רובם דו-משפחתייים, על מגרשים בגודל 400 מ"ר-900 מ"ר, ובנוסף בניין של 36 יחידות דיור. היזמים רצו משהו אחר ממה שיש היום. 'בנה ביתך' יש מספיק באילת".

הפרויקט הזה לחלוטין לא מייצג את עיקר העבודה שלהם כיום, שמתמקדת בתכנון בתים פרטיים. פרויקטים של בנייה רוויה נמוכה, כמו למשל תמ"אות, הם בוחרים בפינצטה, ובפרויקטים של פינוי-בינוי או בניה רווה גבוהה אין שום סיכוי שתראו אותם. "היינו שם", אומר דן ישראלביץ. "עשינו הכל: בניינים, גני ילדים, בתי ספר, בתי קברות. בפרוייקטים האלה (של הבנייה הרווייה והציבורית) הביורוקרטיה הופכת להיות החלק העיקרי, ואותי זה לא מעניין.

"החזיתות של הבניינים לא מעניינות אף אחד, הכל בבל"ת, והאדריכל בפרויקטים האלה הופך להיות עוד יועץ. היזמים והעיריות הרגו את האדריכלים. בגלל זה כל הבניינים האלה נראים כמו גטו. בניין של 3 קומות הופך להיות בניין של 8 קומות, כשבינו לבין הבניין ליד מפרידים 3 מטר. רואים את זה ברמת גן, גבעת שמואל, פתח תקווה. זה פשע אדריכלי בעיניי. בעיריות יושבים מהנדסי ערים שהם לא אדריכלים, והכל זה שיקולים פוליטיים. לכן זה נראה כמו תחת".

בערים הגדולות בחו"ל,  זה אחרת?
"יש מרווחים יותר גדולים בין הבניינים, ויש התייחסות לגובה. מה שיש כאן זו שואה אדריכלית. לא חשבו שבפנים לא גרים נמלים או חלזונות, אלא בני אדם. לוקחים משרדי אדריכלים שעושים הכל ולא מעניין אותם איך הבניין נראה".

"הבתים הראשונים שלנו היו מכוערים טיל"

את המשרד המשותף הם הקימו ב-1997, לאחר סיום הלימודים: דן (57) באוניברסיטת רוברט גורדון בסקוטלנד והילה (51) בישראל ובארה"ב. הוא ממוקם בבניין ישן ברחוב קטן ב"הארד קור" של יפו. דלת ברזל ועליה שלט שבקושי אפשר להבחין בו מכניסה את המגיעים לחלל לא גדול, בעיצוב תעשייתי.

בניגוד לבתים הראוותניים שיוצאים תחת ידיהם, שניהם לבושים בבגדים יומיומיים קצרים, נטולי פוזה. לפני מספר שנים, בתום זוגיות ארוכה ושני ילדים משותפים, הם פירקו את החבילה הזוגית, אך לא את הזוגיות המקצועית. כיום הם מתגוררים בדירות סמוכות בצפון הישן של תל אביב.

בפרויקטים של בנייה רוויה לא תראו אותם. דן ישראלביץ: "היזמים והעיריות הרגו את האדריכלים. בגלל זה כל הבניינים האלה נראים כמו גטו. בניין של 3 קומות הופך להיות בניין של 8 קומות, כשבינו לבין הבניין ליד מפרידים 3 מטר. רואים את זה ברמת גן, גבעת שמואל, פתח תקווה. זה פשע אדריכלי בעיניי".

המשרד מונה לא יותר מ-8 עובדים (כולל אותם), ולא במקרה: "כשאתה מגדיל את המשרד אתה צריך להתחיל להזין את המכונה. אתה מקבל עבודות שאתה לא רוצה. אני לא מוצא עניין בלהיות סוחר"", מסביר דן. "הכיף שלנו זה לתכנן", מוסיפה הילה. "כדי לייצר דברים מיוחדים, אנו לא יכולים לתכנן 200 דברים במכה".

עד לפני שנים לא רבות, גם הם "עשו הכל": "לקחנו כל דבר שאפשר להתפרנס ממנו", מספר דן. "הבתים הראשונים שלנו היו מכוערים טיל, כי אתה מנסה לרצות. אתה לא אדריכל מוכר, אז מכתיבים לך, וגם  אין לך מספיק בטחון". באותם ימים הגיעו אליהם רוב העבודות בעיקר דרך חברים ומשפחה: "עבדנו מבוקר עד ערב, כל יום עד 10 בלילה, שבתות, חגים. במקביל לימדנו, כי היינו צריכים כסף. כל יום התקשרו אלי מהבנק, כי היינו במינוסים. אמרנו כן לכל עבודה שקיבלנו. ויתרנו על חיים אישיים, הכל היה סביב העבודה. זו גם הסיבה שעשינו ילדים בגיל מאוחר. נסעתי בחיפושית וכשהגעתי ללקוח הסתרתי אותה. הילה עשתה קידוח ברצפה כי כשירד גשם נכנסו אליה מים".

כשהם מתבקשים לסמן אירוע שהיה הגיים צ'יינג'ר, והעביר אותם ממעמד של אדריכלים "זולים" למעמד של אדריכלי צמרת, הם מצביעים על שני אירועים משמעותיים: בית שתכננו בסביון, בזכות זה שהיו "חמודים, מרצים, ובמחיר טוב", לדברי דן, הביא לקוחות נוספים, ובית ספר נוצרי אורתודוכסי שתכננו בלב העיר רמלה וזכה בפרס בינלאומי, הכניס אותם לתוכנית "אדריכלי החלומות" ששודרה בערוץ החיים הטובים, ומשם דברים התגלגלו.

במקרה או שלא במקרה, זה קרה גם כשהם הפסיקו להיות אדריכלים מהסוג המרצה. "אכלו לי את הכבד", מספר דן על הליך התכנון של בית הספר ברמלה. "היו שם איזה 200 סקיצות. מתוך ייאוש עשיתי מה שאני חושב. מבחינתי, זו היתה הפעם הראשונה שהתנגדתי ללקוח". כך, במקום שימוש באלמנטים מקומיים מסורתיים כמו קשתות או כיפות, הוא תכנן מבנה בסגנון מודרני, עם קירות נטויים מבטון חשוף, שאור טבעי מגיע לכל החללים הפנימיים בו.

מ"בית האקורדיון" עד "בית האוריגמי"

גם אחרי אותם פרויקטים שעוררו תהודה, הקפיצה לדבריהם לא התרחשה בבת אחת, אלא באופן הדרגתי, כשלמעשה רק בעשר השנים האחרונות אפשר לומר שהם התברגו למעמד של אדריכלי צמרת. עד כדי כך, שלכל אחד מהבתים שהם מעצבים כיום הם מצמידים כינוי התואם את עיצובם, מה שיכול להישמע מעט מגלומני. בין הכינויים: "בית האקורדיון", "הבית המונח", "בית הכוכב", "בית האוריגמי", ו"הבית המקופל". "כל בית הוא יצירה, יש לו את הסיי שלו, את השם שלו", הם מסבירים.

בית ספר נוצרי אורתודוכסי שתכננו בלב העיר רמלה וזכה בפרס בינלאומי, הכניס אותם לתוכנית "אדריכלי החלומות", ומשם דברים התגלגלו. זה קרה כשהם הפסיקו להיות אדריכלים מהסוג המרצה: "אכלו לי את הכבד. היו שם איזה 200 סקיצות ומתוך ייאוש עשיתי מה שאני חושב. זו היתה הפעם הראשונה שהתנגדתי ללקוח".

את הבתים הפרטיים המונומנטליים הראשונים, הם תכנננו בעיקר במושבים בדרום. בהמשך היו להם  לא מעט בתים ביישוב אירוס שבשפלה, ובשכונת נחלת יהודה בראשון לציון. כיום אפשר לראות את הבתים שלהם גם בהרצליה פיתוח, בכרמל ובמושבה כנרת. הבתים שלהם יושבים בדרך כלל על מגרשי ענק, שמאפשרים "להתפרע" עם בריכה גדולה, מספר אגפים, ועוד כל מיני "פינוקים". חלקם הגדול נראה יותר כמו ריזורט, מאשר כמו בית מגורים.

בסוף, מי שרוצים את התכנון שלכם, הם אנשים אקסטרוונגטיים. אני נזהרת מלומר נובורישים
"יש לנו בין הלקוחות אולד מאני, ניו מאני, אקזיט מאני, זה הכל עניין של בנאדם", אומרת הילה. "הלקוחות שלנו רוצים בית שיעשה להם משהו מבפנים, ואני פה בשביל לייצר להם את החווייה. אם מדברים עם הלקוחות, הם אומרים: 'לא בא לנו לנסוע לחופשה. אנחנו כל כך אוהבים את הבית'".

במקרים שבהם ללקוחות אין איזו דרישה ייחודית, כמו בית שייראה כמו כוכב או אקורדיאון, אפשר לאפיין את סגנון הבתים שהישראלביצים מתכננים כנקי, עם קווים ישרים, הרבה בטון, ושבכות (רשת קלועה) עץ. ברוטאליסטיים במידה מסויימת. "אלה בניינים שאני גדלתי עליהם בתור ילד בצפון תל אביב", אומר דן. "למשל בית לשכת המס ברחוב ארלוזרוב (כיום בניין של קופת חולים כללית, בארלוזרוב 115,אשר תוכנן על ידי האדריכל מוטי בן חורין ז"ל, ה.מ), שבנוי בטון עם שבכות עץ, משם הבאתי את הרעיון של שבכות".

"אנחנו משתמשים הרבה בבטון וברזל", אומרת הילה. "זה לא אומר שאנחנו לא יודעים לעשות דברים אחרים. למשל, תכננתי עכשיו בית בסגנון סהרה. אנחנו כל הזמן מחפשים חומרים מעניינים, כל מיני חומרים חדשניים שאפשר לייצר איתם אפקט, אבל הם לא הדבר האמיתי. אדריכלים טובים יכולים לייצר מוצר טוב במחיר שהוא לא בהכרח בשמיים. מה שחשוב זה לתכנן נכון".

אחד הבתים בתכנונם שבו מימשו באופן מובהק את חיבתם לבטון, הוא "בית הבטון", ביישוב אירוס, שתכננו עבור איציק גרנטלר ז"ל, שניהל בעבר מפעלי בטון, וביקש בית על טהרת הבטון. גרנטלר, שהיה מעורב מאוד בתכנון הבית, הוא מנרצחי מסיבת הנובה ב-7 באוקטובר 2023.

המשרד מונה לא יותר מ-8 עובדים, ולא במקרה: "כשאתה מגדיל את המשרד אתה צריך להתחיל להזין את המכונה. אתה מקבל עבודות שאתה לא רוצה. אני לא מוצא עניין בלהיות סוחר"", מסביר דן. "הכיף שלנו זה לתכנן", מוסיפה הילה. "כדי לייצר דברים מיוחדים, אנו לא יכולים לתכנן 200 דברים במכה".

בין הבתים שתכננו, אפשר גם למצוא כאלה השונים מאוד בסגנונם, עד כדי כך שקשה להאמין שהם אלה שעומדים מאחוריהם: כך למשל, בית בסגנון פרובאנס במושב בית מאיר, או בית בסגנון קלאסי אירופי בצהלה.

אך גם כשהפסאדה (חזית) שונה בתכלית השינוי מהסגנון הנקי שלהם, הם אומרים, בתכנון הפנימי הם מיישמים בכל הבתים עקרונות זהים:  "אנחנו מקדישים הרבה מחשבה לההתנהלות בבית. חושבים על המשתמש ומה הוא יראה בבוקר מהחלון. בפנים אנחנו מיישמים את תפיסת העולם הפנימית שלנו".

"לייצר מסתורין ולגרות סקרנות"

על תפיסת העולם הפנימית שלהם, אפשר ללמוד מתוך הספר שהוציאו לפני כשנה, המספר את סיפוריהם של הבתים שתכננו:  "אני אוהב ליצור דברים שאינם ברורים עד הסוף, אלמנטים שאינם  מקוטלגים ואינם נמסרים בקלות", כותב דן בספר. "כך אני מייצר מסתורין ומגרה את סקרנותו של הצופה. הבית שאני מבקש לתכנן, הוא מרחב שמאפשר ללב להיפתח ולנפש להירגע. מקום שיש בו ריבוי שכבות ומפלסים, עירוב של אורבני וטבעי, עיר וכפר, מודע ולא מודע. בית מושג ולא מושג בעת ובעונה אחת, אהבה בלתי מושגת שלכאורה מתוחמת, אך שמץ ממנה לעולם לא נשאר כבוש".

ואילו הילה כותבת: "תפקידי לייצר סביבת מגורים שבה כל החללים, החדרים והאלמנטים מדברים אותה שפה אדריכלית ויוצרים סינרגיה, זרימה טבעית בין חלל לחלל, פנים וחוץ, כך שיאפשר לבני המשפחה חיים של שותפת, קרבה ופרטיות".

קראתם לספר "בין הנסתר לגלוי"? למה?
"אני אוהב את הקטע המסתורי הזה, של הגילוי בהדרגה", אומר דן.  "הבמאי האהוב על הוא  דיוויד לינץ' אני אוהב את הקטע המסתורי הזה, של הגילוי בהדרגה".

אתם עוסקים כמעט רק בבתים פרטיים. הייתם רוצים לעשות פרוייקטים ציבוריים?
"ברור", אומר דן. "אבל פרוייקטים ציבוריים זה תמיד 'שמור לי ואשמור לך'". "הבעיה היא שעירייה רוצה תמיד את המינימום", אומרת הילה. "אם שמים כסף פרטי בפרוייקט ציבורי, ככה שאפשר לתת ערך אדריכלי, אז כן, הייתי רוצה".

פרטי או ציבורי, היום אתם כבר לא מקבלים טלפונים מהבנק.
"יש דיסוננס מאוד גדול בעולם שלנו בין מה שנראה לבין מה שיש", אומרת הילה. "אנחנו מתכננים לאנשים עשירים, אבל אנחנו לא עשירים. אנחנו מתפרנסים יותר, אבל אנחנו לא 'וול אוף'".