הדילמה האכזרית של יישובי העוטף: "איך אפשר לחיות כשעל סף דלתך יש בית קברות?"

האם יצא לכם לבקר לאחרונה באזור עוטף עזה? אם התשובה היא חיובית, ואתם עצמכם אינכם תושבים, קרובים של תושבי העוטף, או מי שבעצמם איבדו את אחד מיקיריהם באירועי הזוועה של השבת השחורה, כנראה שגם אתם משתייכים למאות אלפי הישראלים אשר עלו לרגל בשנתיים האחרונות לביקור באתרי האסון, שכבר היום זוכים למעמד של אתרי מורשת לאומיים, אף שמעמדם ככאלה טרם הוסדר רשמית.

מהחניון ברעים שבו נערכה מסיבת הנובה, דרך מצפה התצפיתניות הסמוך לנחל עוז, ועד מתחם "דור צעיר" בקיבוץ כפר עזה או בתיהן של משפחות קדם-סימן טוב וביבס בקיבוץ כפר עזה, הישראלים פוקדים כיום את מוקדי הזוועה כדי לראות מקרוב את המקום בו התרחשה, עם או בלי מדריך, ומנסים לדמיין את שעבר על התושבים, החוגגים והחיילים בשעות הנוראות של אותו הבוקר, שבו איבדו כ-1,200 מהם את חייהם.

לא מופרך לדמיין כי בשנים ובעשורים שעוד יבואו, יהפכו לפחות חלק מהאתרים הללו לאתרי מורשת ממוסדים - כאלה שעשרות אוטובוסים עמוסי תלמידים שכלל לא נולדו בהתרחש המאורעות יפקדו אותם מדי יום. כן, ממש כמו "יד ושם".  כאשר מדובר בשטחים פתוחים, כמו חניון רעים, האפשרות להקמת אתר הנצחה פשוטה יחסית לביצוע. מסיבות טבע כבר לא יהיו שם, והאתגר המרכזי אשר יעמוד בפני מקימי האנדרטה יהיה מציאת מקורות מימון לשימורה ותחזוקתה. אך מה קורה כאשר מוקדי האסון ממוקמים בלב יישובי מגורים כמו ניר עוז, כפר עזה או בארי?

כיום עדיין עומדים רוב המבנים שהפכו לסמל על תילם, שרופים, מפוייחים ומלאי כתובות גרפיטי. אך ברור כי ביום שבו יבקשו קהילות הקיבוצים המפונות לשוב ולהתגורר בקיבוץ, ייאלצו החברים להתמודד עם התלבטות קשה וקורעת לב: מה ניתן לשמר לזכר הנרצחים, ובאיזה היקף, ומה להרוס על מנת לאפשר לחיים להמשיך לחיות.

ה"גראונד זירו" של כפר עזה

למעשה, הדיון הזה מתקיים בקהילות כבר היום, ולעת עתה, ההחלטה שהתקבלה על ידי רובן היא - לא להחליט. מבין הקיבוצים עמם שוחחנו, נראה הקיבוץ שנמצא כיום בשלבים המתקדמים ביותר של העבודה הוא כפר עזה, אשר היה גם הקיבוץ הראשון להקים אתר הנצחה לחבריו שנרצחו – אתר "כתב ושם" הממוקם בסמוך לכניסה לקיבוץ. אולם למרות ההתקדמות היחסית, חבריו טרם הכריעו לגבי האתר המשמעותי ביותר של מאורעות אותו היום.

"ה'גראונד זירו' של כפר עזה זה 'דור צעיר'", אומר ויקטור וינברגר, מרכז צוות ההנצחה של הקיבוץ. "ההחלטה הראשונה שהיה צריך לקבל הייתה מה לעשות עם 'דור צעיר'. זה היה מוקד של רצח וחטיפה והרס ושריפה. וההחלטה שקיבלנו היתה קודם כל להקפיא מצב בדור הצעיר. לא להרוס ובאופן כללי לא לגעת, מתוך איזו הבנה בסיסית שהזמן הוא חבר, ואין לנו מה לרוץ לקבל החלטות.

"ב-2001, בזמן אסון ה'ניין אילבן', גרתי בניו יורק, זה קרה קרוב אלי. במסגרת הליך המחשבה נפגשתי גם עם אנשים שהיו מעורבים באנדרטה של הניין אילבן, שסיפרו שלקח להם 10 שנים לתכנן אותה. אז גם כאן אמרנו 'בואו לא נרוץ, ניתן לאבק לשקוע'".

וינברגר, תושב בנימינה הנשוי לבת כפר עזה, "גויס" לאחר הטבח על ידי חבר הקיבוץ אורי אפשטיין ששכל חמישה מבני משפחתו (ומאז נבחר לעמוד בראשות מועצת שער הנגב), על מנת לנהל את נושא ההנצחה. "מה שהיה ברור מהרגע הראשון זה שקיים מתח בסיסי בין הצורך להמשיך בחיים לבין ההנצחה. אבל בשביל לקבל החלטה צריך לעשות את זה בפרספקטיבה של זמן", הוא מספר.

במהלך השנתיים האחרונות ביצע צוות ההנצחה שורה של פעולות, שעסקו בסוגיות ה"קטנות" יותר, שכללו בין היתר את הקמת האנדרטה כאמור וכן גיבוש מדיניות לגבי יוזמות הנצחה פרטיות בשטח הקיבוץ.

מרכז צוות ההנצחה של כפר עזה, ויקטור וינברגר: "השארת מתחם 'דור צעיר' במקומו תקשה על החיים, גם בשל עצם הזיכרון שיהיה מאד נוכח בצמוד לבתי המגורים, והשני הוא כמובן התנועה הכבדה של מבקרים, כשאנחנו מבינים שעוד הרבה שנים קדימה תהיה תנועה של רבבות מבקרים לעוטף מדי שנה. אז אנחנו בודקים את המשמעויות של העתקת המתחם"

"עכשיו בחלוף כמעט שנתיים אנחנו מרגישים שבשלה העת להתחיל לקדם את הדיון הזה. על מה עושים עם 'דור צעיר'" אומר וינברגר, "בימים האחרונים ערכנו סיור עם צוות של מהנדסי שימור כדי לבחון מה אפשר לעשות עם הבתים שם. אנחנו קוראים לזה 'בתי עדות'. האם לשמר אותם במקומם? האם ניתן להעתיק אותם או להרים אותם ולהעביר אותם למקום אחר על גבול הקיבוץ מבחוץ, כדי שנוכל להקים מרכז הנצחה סביב הדבר הזה, אבל שלא יפריע לחיים השוטפים שלנו?".

לדברי וינברגר, על אף מיקומו של המתחם בפאתי הקיבוץ, מדובר עדיין במתחם שגובל בבתים שאמורים להתאכלס מחדש, כך שהפיכתו למוקד עליה לרגל תהיה כמעט בלתי אפשרית עם חזרתה של הקהילה. "זה יקשה על החיים בשני אופנים. הראשון – עצם הזיכרון עצמו שיהיה מאד נוכח בצמוד לבתי המגורים. השני הוא כמובן התנועה הכבדה של מבקרים, כשאנחנו מבינים שעוד הרבה שנים קדימה תהיה תנועה של רבבות מבקרים לעוטף מדי שנה. אז אנחנו בודקים את המשמעויות של העתקת המתחם, גם המשמעויות הכלכליות, גם ההנדסיות, גם הדתיות, וזה מתגבש".

איפה עומדת המדינה מבחינת התקצוב של כל הדבר הזה?
"זה עדיין לא ברור. יש בהחלטת הממשלה להקמה של מנהלת תקומה, סעיף של כמעט 300 מיליון שקל של הנצחה שחולק בערך חצי חצי בין מרכז הנצחה לאומי, מעין מוסד  מרכזי כמו "יד ושם" שאמור לקום, ובין אתרי הנצחה בשטח. הנושא הזה עדיין בדיונים, ואנחנו עדיין לא יודעים מה יוחלט לתקצב ואיפה".

איך הגישות לנושא ההנצחה בתוך קהילת הקיבוץ עצמה?
"עוד לא היה דיון ממש מסודר, אז אני לא יכול להגיד לך משהו קונקרטי כי אנחנו רוצים לבוא עם חלופות מעשיות לקהילה. אני לא חושב שיש קול משמעותי שאומר שלא צריך כלום. השאלה זה איך ואיפה".

"מרחבי ההתלבטות" של ניר עוז

בעוד שבכפר עזה מוקד האסון כאמור מוגדר וגם מוסכם על מרבית חברי הקיבוץ, הסיפור של ניר עוז שונה בתכלית, כפי שמתארת הפרוייקטורית לשיקום הקיבוץ אמי פלמור: "התחרות איזה קיבוץ נפגע הכי קשה ב-7.10 היא תחרות שאף אחד לא רוצה לנצח בה. אבל גם ביחס לפגיעות המאד קשות בבארי וכפר עזה, ניר עוז זה אופרה אחרת". בניר עוז, נזכיר, נרצח או נחטף אחד מכל ארבעה חברי קיבוץ, זאת ללא כל קרב שכן הצבא כלל לא הגיע למקום, אלא שעות לאחר שמחבלי הנוח'בה כבר הסתלקו ביוזמתם.

בניגוד לכפר עזה, בניר עוז קיימים עשרות מוקדי אסון. בית משפחת קדם סימנטוב, בית משפחת ביבס, ביתה של ברכה לוינסון ז"ל שנרצחה מול עיני בני משפחתה בפייסבוק, שיכון ותיקים ממנו נחטפו עשרות קשישים, שחלקם נרצחו בשבי. הרשימה האיומה הזו לא נגמרת ומתפרסת על פני כל הקיבוץ. עובדה זו הופכת את הקיבוץ כולו לאתר פוטנציאלי להנצחה – מה שכמובן אינו אפשרי, ככל שהקהילה חפצה לחזור ולהתיישב בו.

הפרוייקטורית לשיקום ניר עוז, אמי פלמור: "במקום שבו קרו זוועות בכל כך הרבה בתים, איך אתה יכול להחליט מה לשמר ומה לא?  יש סיפורים יותר חשובים מאחרים? יש קורבנות שראויים יותר להנצחה מאחרים? הטבח קרה בכל מקום ברחבי הקיבוץ, השאלה מה להשאיר היא שאלה מאד קשה. אלו שחוזרים אומרים 'החיים שלנו גוברים. הרצון לחיות פה ולגדל ילדים חשוב יותר מכל שיקול אחר'".

"במקום שבו קרו זוועות בכל כך הרבה בתים, איך אתה יכול להחליט מה לשמר ומה לא?  יש סיפורים יותר חשובים מאחרים? יש קורבנות שראויים יותר להנצחה מאחרים?", שואלת פלמור. "הטבח קרה בכל מקום ברחבי הקיבוץ, השאלה מה להשאיר היא שאלה מאד קשה. אלו שחוזרים אומרים 'החיים שלנו גוברים. הרצון לחיות פה ולגדל ילדים חשוב יותר מכל שיקול אחר'".

ובכל זאת, לדבריה, ישנו בקרב קהילת ניר עוז רצון עקרוני להנציח, גם אם עדיין לא ברור מה בדיוק. תוכנית מתאר חדשה שאושרה לאחרונה עבור הקיבוץ כוללת אזורים ותיקים שלא הוחלט מה ייעשה בהם. "האזורים הללו מכונים 'מרחבי התלבטות', ובינתיים המבנים בהם לא ייהרסו", מסבירה פלמור, "גם כך הקיבוץ לא אמור לחזור ולהתגורר בתחום הקיבוץ עצמו עד שנת 2027, ועד אז יצטרכו להתקבל ההחלטות".

"כל ישוב עובר משהו מאוד אחר ומאוד ייחודי", אומרת ד"ר נוגה ראב"ד, תושבת מושב עין הבשור בעוטף, העוסקת בתיעוד מאורעות ה-7.10 ביישובים השונים במסגרת פעילותה במכון יד בן צבי. "אין שום טקסט בוק לאירוע בסדר גודל כזה, בטח לא בישראל, בפרט כשאנחנו מדברים על זה שקהילות צריכות גם לחזור ולהשתקם במקומות האלה. זה קורע את הקהילות. הצורך של אלה שרוצים להנציח ולשמר כל דבר שקשור ליקיריהם ובין אלה שרוצים איכשהו לחזור לחיות שם. ואיך אתה יכול לחיות כשעל סף דלתך יש בית קברות?".

לא רק בין קיבוץ לקיבוץ משתנה הגישה, אלא גם בין אדם לאדם, כאשר חברים שונים מגיבים לנושא ההנצחה באופן שונה. "קח לדוגמה את כפר עזה, שבו משפחת אלקבץ פתחה את הבית של בתם סיוון ז"ל באופן כמעט מיידי, לעומת אנשים אחרים שלא מסוגלים בכלל לדרוך בקיבוץ ולראות את ההרס ולא יכולים לחזור ולחיות עם החורבות האלו מול העיניים. ואין פה כרגע תשובה נכונה, וליבי ליבי לקהילות הללו שצריכות להתמודד עם השאלה הזו.

בניר עוז בחודשים הראשונים שאחר הטבח אמרו 'אנחנו הורסים הכל'. היום כבר החליטו לדחות את ההחלטה וחושבים להשאיר חלק מהבתים כאתרי הנצחה. בארי זה קיבוץ שבמשך עשרות שנים לא הנציח פיזית בשטח הקיבוץ  כמעט אף הרוג, ועכשיו צריך להתמודד עם כמות אדירה של הנצחות ולכן בוחנים אפשרות לקחת מבנה או קבוצת מבנים שקרובים לגדר ולהכשירם כאתר הנצחה עבור קהל שיוכל להגיע מבחוץ, מבלי להיכנס אל תוך הקיבוץ.

אנדרטה בחצר

מלבד ההחלטות ה"גדולות" של מה לשמר ולהנציח ומה להרוס, נדרשים היישובים והמועצות האזוריות להתמודד גם עם עשרות, ואולי אף מאות, יוזמות הנצחה פרטיות שבאות בעיקר מצד קרובי הנופלים. עם הסוגיה הזו מתמודדת המועצה האזורית אשכול, אשר מרבית יוזמות ההנצחה המקומיות מקודמות בשטחה. בימים אלה מקדמת המועצה מדיניות מסודרת, שתהפוך לחוק עזר, על מנת לעשות סדר בבלגאן.

"היות וכרגע שום דבר לא מתוקצב, יש המון יוזמות פרטיות, רובן פיראטיות ובלי אישורים", מספרת ראב"ד, החברה בפורום תושבים המייעץ למועצה בנושא. "מישהו הקים גלעד מאולתר, ומצפה מהמועצה לתחזק את זה. מעבר לכל מה שנפל על המועצה הזאת, שכל כך הרבה אנשים נרצחו ונחטפו ממנה, והעובדה שהיא צריכה לטפל במאות משפחות של נפגעים, מתגלגל לפתחה גם כל הטיפול בהנצחת חללי הצבא ב-7.10 וחרבות ברזל. משפחות שיקיריהן נפלו בלחימה בעזה, באזור שאף אחד לא רוצה או יכול להנציח בו, מצפות שהמועצה תיקח על עצמה גם את ההנצחה הזו. אני מבינה מאוד את הכאב של המשפחות. מי שנהרג לו קרוב מבחינתו זה עולם ומלואו, אבל כשאתה מגיע למועצה היא צריכה לטפל פה באלפי מקרים".

ד"ר נוגה ראב"ד: "אנחנו עדים להמון יוזמות הנצחה פרטיות ופיראטיות. למשל חברי קיבוצים שפונו הופתעו לגלות כי בהעדרם הוקמו אנדרטאות מאולתרות בחצרותיהם על ידי משפחות של אנשי כוחות הביטחון שנפלו בלחימה במקום. מה עושה חבר קיבוץ כזה? הוא עוד לא הנציח את היקירים שלו, ובחצר שלו כבר נקבעה עובדה"

עוד מספרת ראב"ד על מקרים בהם בקיבוצים המפונים עצמם, הופתעו החברים לגלות כי בהעדרם הוקמו אנדרטאות מאולתרות בחצרותיהם. "מדובר במקומות שבהם התרחשה לחימה ונהרגו שם אנשי כוחות הביטחון, והמשפחות שלהם הקימו גלעדים. מה עושה חבר קיבוץ כזה? הוא עוד לא הנציח את היקירים שלו, ובחצר שלו כבר נקבעה עובדה בלי שמישהו שאל אותו. הדילמות שיש פה הן באמת כאלה שאני לא חושבת שהתמודדו איתם בעבר".

 לדברי וינברגר, הקים כפר עזה צוות משנה להתמודדות עם הסוגיה: "20 חיילים נפלו בקרב על כפר עזה וחלק מההורים התחילו להקים כל מיני גלעדים כאלה מאולתרים. אז גיבשנו מדיניות, והחלטנו שבתקופה שבה הקהילה לא נמצאת בכפר עזה, אנחנו סובלניים ליוזמות כאלה, אבל אחרי שהקהילה תחזור אז זה יהיה חייב לפנות את מקומו לחיים השוטפים של הקהילה".

מה יהיה הסיפור שיסופר?

על אף החשיבות הרבה שיש לעמדתם של בני הקיבוצים שנפגעו לגבי האופן שבו אסונם יונצח, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבשורה התחתונה מדובר באסון בסדר גודל לאומי, שמי שהיתה אמורה להוביל את המדיניות של הנצחתו היא מדינת ישראל. מי שאמון על נושא הנצחת ארועי ה-7.10 מטעם המדינה אמור היה להיות משרד המורשת, כאשר לאחרונה הוקם גוף הנצחה ייעודי גם במשרד רוה"מ.

כך או כך, נוכחותה של המדינה כגורם המתכלל את מאמצי ההנצחה אינו מורגש בשעה זו. באופן סימבולי, גם הפניות שנעשו במסגרת הכתבה אל משרד המורשת בנושא נותרו ללא מענה.

"בעולם נורמלי, ברור שנושא ההנצחה אמור היה להיות בידיים של המדינה", אומרת פלמור, לה ניסיון ארוך שנים במגזר הממשלתי, בין היתר במסגרת תפקידה כמנכ"לית במשרד המשפטים תחת שלושה שרים שונים. "היא זו שאמורה היתה לשאת באחריות לשימור ההיסטוריה, ויש ברשותה גופים ומוסדות מקצועיים בתחום השימור וההנצחה כמו המועצה לשימור אתרים".

אמי פלמור: "בעולם נורמלי, המדינה היא זו שאמורה היתה לשאת באחריות לשימור ההיסטוריה, ויש ברשותה גופים ומוסדות מקצועיים בתחום השימור וההנצחה. אלא שבמקרה של ה-7.10 עוצמת השבר, התדהמה והכישלון, הופכים את שאלת השימור וההנצחה לשאלה נפיצה. השאלה 'מי יספר את הסיפור', היא לא שאלה רגילה, היא שאלה פוליטית"

אלא שבמקרה של ה-7.10, על המחדל האדיר שהוביל אליו, סירובה של הממשלה להקים ועדת חקירה והשסע העמוק סביב סוגיית החטופים, גם נושא ההנצחה הפך לרגיש במיוחד, כפי שמתארת פלמור: "עוצמת השבר, התדהמה והכישלון, הופכים את שאלת השימור וההנצחה לשאלה נפיצה. השאלה 'מי יספר את הסיפור', היא לא שאלה רגילה, היא שאלה פוליטית, כי הסיפור של ה-7.10 הוא גם הסיפור על האחריות לאסון".

ראב"ד מוסיפה כי "בניגוד לכל דוגמה אחרת שאני מכירה של הנצחה של אירועים בסדרי גודל כאלה, כאן יש לנו סיפור לא כל כך ברור. כלומר, ברור שהטבח בוצע על ידי החמאס וברור שהקורבנות הם תושבי מדינת ישראל. אבל איפה החלק של המדינה באשמה התורמת שלה לאירוע הזה? על זה יקום וייפול לדעתי הרבה מאוד מאיך שתיראה ההנצחה באיזור, כי האינטרסים פה מאוד סותרים.

"מספיק היה להסתובב בכפר עזה כשהתחילו שם הביקורים. היה להם חשוב בזמנו לפתוח את המקום ולעורר תשומת לב לאומית ובינלאומית לנושא החטופים, אבל באיזשהו שלב זה נהיה מטורף. כמות המבקרים שהגיעה לשם, וכל אחד עם האינטרסים שלו, יכולת לעמוד שם ולשמוע מסביבך חמישה סיפורים שונים לגמרי. מצד אחד עומד חבר קיבוץ ומספר לך איך הם הופקרו ובמשך שעות אף אחד לא הגיע לעזור להם, ושני מטר ממנו מישהו במדי צבא מספר איך הצבא הגיע ומנע אסון כבד יותר. אז איזה סיפור מתוך הסיפורים הללו יהיה הסיפור שיסופר?".

הקרב על הנראטיב נוכח גם באופן שבו מקדמת המדינה את חקיקת החוק להנצחת אירועי ה-7.10. גרסה ראשונה של החוק נגנזה, וגרסה חדשה שמגדילה את סמכויות משרד ראש הממשלה בנושא מקודמת כעת, גם כן בעצלתיים. בין היתר קובע החוק את הקמתו של מרכז הנצחה ומחקר דוגמת "יד ושם" באזור הנגב המערבי.

אלא שכפי שמציינת ראב"ד, "לא ברור איזה סיפור יספר מרכז ההנצחה הלאומי. היות ואין ועדת חקירה לאסון, איזה סיפור הוא יספר? אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מה היה וכרגע גם לא נותנים לנו לדעת. מרכז ההנצחה אמור להיות גם מרכז מחקר. האם באמת תהיה לו גישה והוא יוכל לפרסם ללא מורא, ללא משוא פנים, את כל האמת על ה-7 באוקטובר, אם לא נותנים אפילו להקים ועדת חקירה בעניין?".

כך או כך, אומרת ראב"ד, כאשר מדובר באירועים היסטוריים משמעותיים נדרשת פרספקטיבה של מספר שנים על מנת להנציחם כראוי: "בסך הכל, אם אתה מסתכל על ההיסטוריה של ההנצחה בישראל, כשאתה מגיע לדברים ממלכתיים, אין מה לעשות, זה לוקח זמן. את האנדרטאות הממלכתיות לקח שנים להקים. וקודם כל אתה צריך לדעת מה הסיפור שאתה מספר. היום אנחנו עוד בתוך האירוע, יש לנו עוד חטופים בעזה ואתה לא יודע מי חי ומי מת. אז מה תעשה? תקים אנדרטה ותשאיר קווים ריקים? היום אנחנו עוד אוספים את הסיפורים, ולגבי חלקם אנחנו עוד לא יודעים מה סוף הסיפור".