קרקע שהופקעה לפני 60 שנה בנווה צדק ניצבת ריקה. בג"ץ הכריע בדרישה להשיב אותה

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, דחה השבוע עתירה של יורשים שביקשו לבטל את הפקעת חלקת המקרקעין שלהם בשכונת נווה צדק בתל אביב, אשר הייתה חלק מהפקעה שנודעה כ"הפקעת מנשייה", הפקעה רחבת ההיקף שבוצעה בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת. פסק הדין דחה את העתירה הן בשל התיישנות והן כי עברה הוראת השעה המאפשרת לטעון כי הקרקע מיועדת היום לשימושים שאינם ציבוריים. העתירה הוגשה נגש רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ושר האוצר.

העתירה התייחסה לחלקה מערבית לרחוב שמרלינג בנווה צדק, בקרבה למרכז סוזן דלל בשטח 235 מ"ר שהופקעה מיורשי המנוחה בשנת 1961 מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. תכלית ההפקעה הייתה שיקום האזור ופיתוחו, אשר נועד לאפשר דיור חלופי, מסחר, בנייני ציבור ושטחים פתוחים לרווחת תושבי השכונות הדרומיות של העיר. כיום חלה על החלקה תוכנית מאושרת, "תפרי נווה צדק דרום" שאושרה ב-2012 ומייעדת את החלקה למגורים פרטיים.

לפסק הדין של העליון 

בשנת 1967 שולם ליורשים פיצוי מלא עבור ההפקעה, ובתמורה הם חתמו על ויתור על כל טענה או תביעה נוספת בנוגע לחלקה. ב-1970, עקב אי יכולתה של המדינה לעמוד בתשלום פיצויים לכלל בעלי החלקות בהפקעת מנשייה, שהתפרשה על שטח של 800 דונם, צומצמה תוכנית ההפקעה ל-490 דונם. ב-1987 המדינה סימנה בצבע כחול בתשריט המקורי חלקות שכבר שולם עליהן פיצוי ולכן הוחרגו מהודעת הביטול.

העותרים פנו  ב-2024 למדינה בדרישה לבטל את ההפקעה ולהסביר למה לא תבוטל בהתבסס, בין היתר, על טענתם שלא ברור מהמסמכים שאכן החלקה הוחרגה מהודעת הביטול ועל זניחת המטרה הציבורית. עוד טענו העותרים כי ההפקעה בוצעה לצורך שיקום האזור ופיתוחו כך שיאפשר דיור חלופי, מסחר, בנייני ציבור ושטחים פתוחים. הם טענו כי חל שיהוי בלתי סביר במימוש מטרת ההפקעה, המעיד על זניחת הצורך הציבורי, שכן המשיבים לא עשו מאמץ לקדם את פיתוח החלקה מאז שנות ה-60 והיא עומדת היום שוממה. כמו כן הדגישו שהקרקע מיועדת למגורים פרטיים (בתים חדי-קומות) ולכן אין שימוש בה.

העותרים פנו  ב-2024 למדינה בדרישה לבטל את ההפקעה ולהסביר למה לא תבוטל בהתבסס, בין היתר, על טענתם שלא ברור מהמסמכים שאכן החלקה הוחרגה מהודעת הביטול ועל זניחת המטרה הציבורית. גורמי המדינה השיבו כי העתירה לוקה בשיהוי של כ-60 שנה ממועד תשלום הפיצויים ועד הפנייה למדינה וכי העותרים מושתקים מלהעלות כל טענה ביחס להפקעת החלקה

גורמי המדינה השיבו כי העתירה לוקה בשיהוי של כ-60 שנה ממועד תשלום הפיצויים (1967) ועד הפנייה למדינה (2024). וכי העותרים מושתקים מלהעלות כל טענה ביחס להפקעת החלקה, וזאת בהתאם להוראת המעבר שנקבעה בסעיף חוק לתיקון פקודת הקרקעות. הוראה זו קובעת תקופת התיישנות של 25 שנים על הזכות להשבה, הנמנית ממועד פרסום הודעה. הדין קובע כי לאחר שחלפו 25 שנה, קרקע שהופקעה הפכה לקניינה המוחלט של המדינה, ושר האוצר רשאי להשתמש בה "לכל מטרה שהיא", ללא קשר לשאלת פקיעת מטרת ההפקעה המקורי.

העותרים דחו את טענת השיהוי כי נודע להם על הודעת הביטול רק לאחרונה וכי לא ייגרם למדינה נזק כיוון שמילא לא החלה במימוש תוכנית ופינוי פולשים. המדינה גם טענה כי מהמסמכים ומרישומי המדינה עולה בבירור שהחלקה הוחרגה מהודעת הביטול. כמו כן טענו שהמטרה הציבורית לא נזנחה.

מחלוקת בין השופטים בסוגיית השיהוי: "חלף למעלה מיובל"

בית המשפט העליון, בפסק דין של השופט חאלד כבוב, בהסכמת השופט נועם סולברג והשופטת דפנה ברק-ארז, דחה פה אחד את העתירה. 

לדברי כבוב, "כעולה באופן מפורש מהמסמכים שהוגשו על-ידי המשיבים, החלקה מושא ענייננו סומנה בתשריט המקורי בצבע כחול, ועל-כן לא יכולה להיות מחלוקת שהיא הוחרגה מהודעת הביטול". שנית, לגישתו, "אכן חלף זמן רב, למעלה מיובל, מעת שהושלמה ההפקעה והתקבלו הפיצויים בעטיה; ואולם, לא ניתן לקבל את טענת השיהוי שהעלו המשיבים. גם אם מניחים לטובת המשיבים כי התנהלות העותרים אכן עולה כדי שיהוי סובייקטיבי, יש ממש בטענת העותרים, שלא נסתרה על-ידי המשיבים, כי לא מתקיים במקרה דנן שיהוי אובייקטיבי.

"אכן חלף זמן רב, למעלה מיובל, מעת שהושלמה ההפקעה והתקבלו הפיצויים בעטיה; ואולם, לא ניתן לקבל את טענת השיהוי שהעלו המשיבים", קבע השופט כבוב. עם זאת הוסיף: "קיים קושי ערכי-מוסרי בכך שקרקע פרטית, שהופקעה למטרות ציבוריות, תשמש בסופו של דבר למטרה פרטית" 

"זאת, משום שכעולה מהעתירה ומעמדת המשיבים, החלקה עומדת עד היום שוממה ועזובה; המשיבים טרם פעלו על-מנת לפנות את הפולשים שפלשו אליה; וטרם החלו לקדם את יישום התכנית שחלה עליה… עם זאת, לגופם של דברים, אין מנוס מדחיית העתירה. נוכח העובדה שהפקעת החלקה לא בוטלה בהודעה משנת 1970". 

עם זאת, ציין השופט כבוב כי "קיים קושי ערכי-מוסרי בכך שקרקע פרטית, שהופקעה למטרות ציבוריות, תשמש בסופו של דבר למטרה פרטית, ולא תושב לבעליה בתמורה לפיצויים שניתנו לו בעת ההפקעה". על-כן, סבור השופט כבוב, "כי טוב תעשה המדינה אם תשקול מחדש את עמדתה, ולו לפנים משורת הדין".

השופטים סולברג וברק ארז סברו שיש לדחות את הטענה על הסף בשל טענות השיהוי בלבד ובניגוד לדעת כבוב סברו שיש להטיל צו הוצאות, כיוון שמסמכי המדינה היו ברורים, בניגוד לדעת העותרים, ונקבע צו הוצאות של 7,500 שקל.

על סוגיית ההוצאות כתבה ברק ארז: "שורת הדין היא אפוא ברורה ונחרצת. לאמיתו של דבר – דברים אלו היו ידועים לכול כבר מלכתחילה, וטוב היה אלמלא באה עתירה זו לעולם. אף כאשר הובהרו לעותרים הקשיים בטענותיהם, הם הוסיפו ועמדו עליהן. בנסיבות אלו אף אין מנוס מחיובם בהוצאות".