צדיק אליקים: "החברה הערבית משתנה. התכנון מוריד מחיצות"

פער בין תכנון הערים והכפרים במגזר הערבי אל מול התכנון במגזר היהודי זועק לשמיים. אבל לפני שמחפשים אשמים להזנחה ארוכת השנים – אם זו הממשלה שלא התעניינה בנעשה במגזר, או דווקא התושבים שניצלו את המציאות שבה אין דין ואין דיין – מוטב לדבר על הבדלים תרבותיים שמכריחים את המתכנננים לחשוב אחרת ועל תמורות של ממש שכבר נעשות ונראות בשטח.  

בפודקאסט "מגדל בבל" דיברנו עם האדריכל צדיק אליקים, שותף באליקים אדריכלים, האחראי בין השאר על הכנת לא מעט תוכניות מתאר ליישובים במגזר הערבי והדרוזי בשנים האחרונות. אליקים: "צריך להבין שלהיות בעל קרקע במגזר הערבי זה מעמד, ולא רק רכוש. מתוקף זה, זה הופך את התכנון שלנו באותם מקומות למשהו מורכב מאוד, והרבה יותר מסובך".

- בכל העולם בעלות על קרקע הגדירה מעמד, וזה השתנה. זה יכול להשתנות גם בחברה הערבית.

"נכון. החברה הערבית עוברת שינויים, גם בעניין הקרקע. אבל כשאתה מגיע לטפל בקרקע פרטית של המגזר הערבי, ורוב הקרקעות שם פרטיות, אתה צריך להבין שהקרקע היא גם עניין תרבותי. ראש משפחה שמחזיק קרקע מאגד את המשפחה סביבו סביב נושא הקרקע – להחליט למי הוא נותן ולמי לא ועוד. חלק גדול ממעמדו כראש משפחה קשור לרכוש שאין לו תחליף. לכן נוצר חיכוך כבר בהתחלה, ולא חשוב שאתה רוצה לקחת את הקרקע עבור הציבור שגר באותו מקום. יש פה סוג של פגיעה בקניין שלו, ובעל הקרקע רואה זאת בצורה מאוד חמורה".

"זה נכון שעד לפני 15-20 שנה הבעיה היתה ממש אקוטית. מכיוון שהמצב מאז רק הלך ונהיה גרוע יותר – דרכים לא דרכים, למוסדות ציבור אין שטח – הם הבינו שאם הם לא יתרמו לבעיה, הם לא יוכלו לפתור אותה. היום יש נכונות לעשות טרייד אוף. יש לי דונם עם שתי יחידות, תן לי לעשות שם עשר יחידות ואני אתן 200 מ"ר"

- זה נשמע מכשול כמעט בלתי עביר.

"זה נכון שעד לפני 15-20 שנה הבעיה היתה ממש אקוטית. מכיוון שהמצב מאז רק הלך ונהיה גרוע יותר גם לאנשים שגרים שם, בערים או בכפרים – דרכים לא דרכים, למוסדות ציבור אין שטח – הם הבינו שאם הם לא יתרמו לבעיה, הם לא יוכלו לפתור אותה. היום יש כבר נכונות לעשות סוג של טרייד אוף. יש לי דונם עם שתי יחידות, תן לי לעשות שם עשר יחידות ואני אתן 200 מ"ר. כל עוד אני יכול לחלק דירות בקרב המשפחה ואני פותר בעיה, אני יכול לעשות זאת".

- לא קשה לך כמתכנן לחיות עם מסחרה כזו?

"אתה תמיד חי עם אילוצים בתור מתכנן. התכנון העירוני יש לו שתי פאזות – אוטופית, ולקיחת האוטופיה והכנסתה לאדמה. לגרום לה לקרות. האילוצים הללו יוצרים תכנון יותר טוב, במורכבות ובמפגש בין האוטופיה למציאות. אתה רואה כל מיני סמטאות, כיכרות, הכל נוצר בגלל שמישהו היה חייב לעבור ממקום למקום. אני בא ואומר שאני ממשיך בדיוק את אותו תהליך, עוד שלב הלאה. אותם כלים ואותם רעיונות ואותם אמצעים. אני פשוט עושה זאת עם תרשימים, כדי לראות את כל התמונה הכוללת.

"אתה תמיד חי עם אילוצים בתור מתכנן. האילוצים הללו יוצרים תכנון יותר טוב, במורכבות ובמפגש בין האוטופיה למציאות. אתה רואה כל מיני סמטאות, כיכרות, הכל נוצר בגלל שמישהו היה חייב לעבור ממקום למקום. אני בא ואומר שאני ממשיך בדיוק את אותו תהליך, עוד שלב הלאה"

"יש בעלי קרקעות גדולים, קטנים, וכאלה שמחזיקים קרקעות שנמצאות בשוליים. בעלי הקרקעות הנמצאות מחוץ למרכז העיר או הכפר נדחקים לקרקעות החקלאיות, ואז מתעוררת המהומה הגדולה על הבנייה הלא חוקית. אין להם ברירה והם צריכים לגור איפשהו. אם הייתי נותן להם אפשרות להישאר במרכז הכפר באמצעים כשרים, הם היו נשארים שם, אבל זו קרקע של מישהו אחר.

"אחת האפשרויות היא לבוא למישהו עם קרקע במרכז הכפר ולתת לו זכויות ל-300 יחידות. הוא צריך להבין שכדאי לו לסחור באותה קרקע. אתה אומר לו שיש לו חמישים דונם, חצי שיבנה לו ולכל הדורות אחריו ובחצי השני או שנפקיע לטובת פארק, או שנעשה ביחד תוכנית לדיור להשכרה. פה נכנסת המדינה, כי הוא לא יכול מחר לבנות כזה פרויקט, שאומרת שהיא תעשה B.O.T הפוך – לא לבנות את כביש 6 ואז להחזיר למדינה, אלא אנחנו ניתן את המימון, ונתחלק אח"כ בכספי השכירות".

- וזה כבר עובד?    

"זה כבר קרה בכפר קאסם. רוני יצחקי לקח קרקעות חקלאיות, שינה את הייעוד לאזורים לוגיסטיים, והוא יחזיר את הקרקעות בתום תקופה. יש שם כבר 250 אלף מ"ר. אפשר לעשות זאת גם למגורים, אם כי יותר קל לעשות זאת בקרקע שלא למגורים. קרקע לתעסוקה אני לא רב על הבית שלי וזה יותר קל. פה תפקיד המדינה, לבוא ולהגיד שזו אחריותה והערבות שלה. אני מאמין שזה יכול להכניס למגזר הערבי הרבה מאוד פתרונות ביישובים הקיימים".

- לא כולם יסכימו.

"נניח שבעל הקרקע לא מסכים, המשפחה מתחילה להתפרק. הם הולכים לנוף הגליל, לחיפה, לכרמיאל. אין להם תנאים מינימלים לגור בכפר. העירוב הזה בין יהודים לערבים טוב, אבל לא מתוך מצוקה. לבעל הקרקע יש אינטרס שהמשפחה תשאר סביבו. דור אחורה גירשו אותנו, ואתה רואה שהבן יושב ואומר שהוא מבין".

"נניח שבעל הקרקע לא מסכים, המשפחה מתחילה להתפרק. הם הולכים לנוף הגליל, לחיפה, לכרמיאל. אין להם תנאים מינימלים לגור בכפר. העירוב הזה בין יהודים לערבים טוב, אבל לא מתוך מצוקה. לבעל הקרקע יש אינטרס שהמשפחה תשאר סביבו. דור אחורה גירשו אותנו, ואתה רואה שהבן יושב ואומר שהוא מבין"

- הציבור עצמו גם מבין שחוסר התכנון ועבירות הבנייה פוגעים בו?

"לגמרי. יש מקומות שבהם אתה לא יכול להגיע למרכז הכפר. וזה גם יוצר התנהגות בריונית. מכורח הנסיבות אנשים נדחפים למקומות שהם לא רוצים להיות בהם".

- ובכל זאת, אזורי התעסוקה במגזר הערבי נמצאים הרחק מאחור.

"זו שעתם של הישובים הערביים והפריפריה בכלל. יש סוגי שימושים שלא יתקיימו במרכז ויש דחיפה טבעית למעגל השלישי או הרביעי. היום אתה נוסע לאום אל פאחם על כביש 65, יכול להיות שמרכז העיר יפיפיה, אבל הכניסה הרסה לך את החשק להכנס. ואני יודע שבפנים זו עיר יפה. אם זו שעתם הכלכלית, אפשר לקחת את מרכזי המלאכה והתעסוקה ולשדרג אותם. ואפשר גם להכניס מגורים לתוך אותם מקומות. צריך להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה, מקום שבו הרבה מאוד אינטרסים מתחברים ביחד".

- בסוף בסוף, יש חוסר אמון גדול בין המדינה לבין המגזר.

"אני לא אכחיש שיש חוסר אמון. אבל את הדבר הזה אפשר לשנות רק על ידי מעשים בשטח ולא על ידי הבטחות. אם אנחנו דואגים להכין תוכניות ולדאוג שהם יצאו לפועל, כמו בכפר קאסם או ברחוב הראשי של סחנין שממומן כולו על ידי המדינה, זה יוצר אמון. אנשים רואים שכשמנהלים את הדברים נכון, הם יוצאים לפועל. היום הרבה יותר קל לבוא בסחנין ולומר לאנשים תנו למדינה לעשות את זה. 

"תכנון נכון זה הכלי הכי טוב להוריד מחיצות וליצור שיתוף פעולה ואמון. מה שיפה בתכנון ובאדריכלות שבסוף יש מוצר שאתה נוגע בו. גם ועדות התכנון הן לא מפלצת עם אנשים חסרי הגיון, והכל תהליך של שיתוף. ההיסטוריה שלנו במשרד מוכיחה שדיאלוג מניב תוצאות".

"בסופו של דבר כולם תושבים של אותה מדינה. צריך למצוא את הדיאלוג. התכנון, ולא הפוליטיקה, זה המקום הראשון שבו נוצר שת"פ בין כל המגזרים. יש נכונות אם אתה בא בדיאלוג אמיתי. אם אתה אומר תן לי את הקרקע ומשרד החינוך יביא כסף ויבנה את הבית ספר, זה קורה"

- תל אביב יותר דומה לסכנין ממה שאנחנו חושבים?

"גם במנטליות, בסופו של דבר כולם תושבים של אותה מדינה. צריך למצוא את הדיאלוג. התכנון, ולא הפוליטיקה, זה המקום הראשון שבו נוצר שת"פ בין כל המגזרים. יש נכונות אם אתה בא בדיאלוג אמיתי. אם אתה אומר תן לי את הקרקע ומשרד החינוך יביא כסף ויבנה את הבית ספר, זה קורה".