האם מתווך זכאי לדמי תיווך גם כאשר אין הסכם בכתב להזמנת שירותי תיווך?

חוק המתווכים במקרקעין הינו חוק צרכני בעיקרו, שנועד בין היתר לפקח על תחום התיווך בישראל, ולהסדיר את חובות המתווכים כלפי לקוחותיהם. בהתאם לחוק, תיווך הינו "הפגשה בתמורה בין שני צדדים או יותר, לשם התקשרותם בעסקה בזכות במקרקעין". החוק קובע שלושה תנאים מצטברים שבהם נדרש לעמוד המתווך כדי שיהיה זכאי לדמי תיווך. אחד מהתנאים כאמור הינו חתימת הלקוח על הזמנת שירותי המתווך בכתב.

ב"מאמר" זה, נסקור את פסק דינו של בית משפט השלום, אשר נדרש לשאלה – האם נכרת הסכם תיווך בהתאם לחוק המתווכים?

נסיבות המקרה

ענייננו בתביעה שהגיש המתווך גיא לשם כנגד ילדיו של פלאטו שרון ז"ל, יואב שרון והילדה גוזלן, בטענה כי הוא זכאי לדמי תיווך בגין מכירת בית שבבעלות בני משפחת שרון ביישוב סביון לקונים, פלמח ויעל זאבי. זאת, בהתאם להסכם מכר שנחתם בין משפחת שרון לבין הקונים למכירת הנכס בסכום של 27,750,000 שקלים, כך שהמתווך זכאי לדמי תיווך בשיעור של 2% משווי העסקה בתוספת מע"מ.

בשנת 2002, נחתם טופס "הזמנת שרותי תיווך" בין אביו של המתווך, טוביה לשם, שהיה אף הוא מתווך (ובינתיים, הלך לבית עולמו),לבין פלאטו ויואב שרון. הטופס נחתם במשרדו של אביהם של בעלי הנכס, פלאטו שרון, אשר שמו הופיע כ"הלקוח". בטופס פורטו פרטי הנכס ומחירו. בתחתית הטופס התווספה תוספת בכתב יד המגבילה את השירות למכירה לאדם ספציפי. הצדדים חתמו לצד התוספת הנ"ל.

בשנת 2016, הוסיף המתווך את שמות הקונים, בדומה לתוספת משנת 2002, כך שהסכם התיווך יכלול גם את הקונים. לצד התוספת לא צורפו חתימות הצדדים.  באותה העת, נחתם בין המתווך ובין הקונים הסכם תיווך לרכישת הנכס ממשפחת שרון, אשר לאחריו הצדדים חתמו על הסכם מכר. למען שלמות התמונה יצוין, כי לימים עסקת המכר לא יצאה אל הפועל.

כעבור כשנתיים ממועד הסכם התיווך בין המתווך לקונים כאמור, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו הקונים ישלמו למתווך דמי תיווך. ואולם, רק כשנה לאחר מכן פנה המתווך, לראשונה, למשפחת שרון בדרישה לתשלום דמי התיווך.  

המתווך טען כי התוספת סוכמה עם אביהם המנוח של בעלי הנכס, פלאטו שרון, כך שהעסקה עם הקונים תיכלל בהסכם משנת 2002. לטענתו, לאור האמון בין הצדדים הם לא חתמו לצד התוספת. עוד טען המתווך כי פעל מטעם שני הצדדים, ולפיכך, הוא זכאי לדמי תיווך גם ממשפחת שרון – הן במסגרת ההסכם משנת 2002 והן במסגרת התוספת משנת 2016.

מנגד, בני משפחת שרון טוענים כי אין כל הסכם תיווך בינם לבין המתווך – המתווך פעל רק מטעם הקונים, והסכם התיווך משנת 2002 הוגבל לאדם ספציפי.

החלטה

בית משפט השלום דחה את טענת המתווך, וקבע כי הסכם התיווך משנת 2002 הוגבל לרוכש הספציפי בלבד. ולכן, אין הסכם תיווך, לא בע"פ ולא בכתב, אשר מכוחו זכאי המתווך לדמי תיווך. משלא נחתם הסכם מכר עם אותו רוכש, הסכם התיווך הגיע לסיומו.

המתווכים גיא וטוביה לשם פעלו בהתאם לחוק המתווכים, עת שהחתימו את יואב ופלאטו שרון על הסכם תיווך בשנת 2002. כך גם פעל המתווך כאשר החתים את הקונים על הסכם התיווך. אולם, לא החתים את פלאטו שרון, אביהם של בעלי הנכס, לצד התוספת משנת 2016, כפי שידע המתווך שעליו לעשות, בהתאם להוראות חוק המתווכים.

משכך, בית המשפט דחה את טענת המתווך, וקבע כי אין הסכם תיווך בכתב, שמכוחו המתווך זכאי לדמי תיווך. לפיכך, בהתאם לחוק המתווכים – על כל מתווך להחתים את הלקוח על הסכם הזמנת שירותי תיווך.

יצוין, כי החלטה דומה התקבלה גם בפסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום, בה נקבע בין היתר, כי אמנם דרישת הכתב הקבועה בחוק המתווכים ובתקנות לו רוככה במהלך השנים בפסיקה, אך אמירה רפה בעל פה אינה עומדת בדרישת הכתב, ואינה יכולה לזכות מתווך בדמי תיווך.

(ת"א 52828-08-20 לשם נ' גוזלן ואח' (פורסם: 22.03.2022))

כותב המאמר הוא עו"ד יהונתן יוסף ממשרד עו"ד גינדי כספי ושות.

לעיון בפסק הדין הנ"ל: לחצו כאן

לעיון בפסק הדין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום (ת"א 41585-06-19 ישראלי נ' רפ (פורסם: 25.03.2022)): לחצו כאן