סב שהתחייב להעניק דירה במתנה לנכדתו - התחרט. כך הכריע ביהמ"ש

במאמר זה נבחן את החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה, אשר עסקה בסוגית ביטול התחייבות לתת דירה במתנה בין סב לנכדתו.

הוראות סעיף 5(ב) לחוק המתנה מציינות, כי נותן המתנה רשאי לחזור בו כל עוד המתנה לא הושלמה (במקרה שזו דירה, אז עד רישום הדירה על שם מקבל המתנה). אך זאת בתנאי שלא ויתר בכתב על הזכות לחזרה מהמתנה, וכל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות. הוראות סעיף 5(ג) לחוק המתנה מציינות, כי נותן המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו אם הייתה החזרה מוצדקת עקב התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו, או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של נותן המתנה.

נסיבות המקרה:

מדובר בתביעה לביטול התחייבות להענקת דירה במתנה בין סב לנכדתו. יש לציין כי הסב ואשתו המנוחה חתמו על צוואה הדדית, לפיה הורישו את רכושם לבן הזוג שנותר בחיים עם מות המצווה השני. לאחר פטירת המנוחה, חתם הסב על הסכם עם נכדתו שבו התחייב להעביר לה את כל זכויותיו בדירה במתנה, וזאת בתנאי שימשיך לגור בדירה עד יום מותו. 

הסב טוען עתה, כי זכותו לחזור בו מההתחייבות מכוח הוראות הסעיפים 5(ב) ו- 5(ג) לחוק המתנה. השאלה המשפטית היא האם הוראות הסעיפים הללו חלות במקרה זה.

החלטת בית המשפט:

בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי אין לבטל את ההסכם וההתחייבות שכלולה בו לתת את הדירה במתנה מהסב לנכדה.

בית המשפט דחה את טענת הסב כי הוא רשאי לבטל את ההתחייבות היות שלא ויתר בכתב על הזכות לחזור בו בהתאם לס' 5(ב) לחוק המתנה. זאת מאחר שהסב חתם על הסכם מתנה שבו לא נקבע כי לסב תהא הזכות לחזור בו מההתחייבות. ובנוסף לכך, חתם הסב על ייפוי כוח בלתי חוזר בגין התחייבות זו. חתימות על ההסכם ועל ייפוי הכוח מקימות חזקה לכאורה, כי הסב ויתר על זכותו לחזור בו מהמתנה ללא עילה.

ביהמ"ש שוכנע, כי הסב ידע והבין בעת חתימות ההסכם וייפוי הכוח, את משמעות הפעולה אותה יזם, ואף ויתר על הזכות לחזור בו ללא כל עילה.

בנוסף, בית המשפט דחה את טענת הסב כי הוא רשאי לחזור בו מהתחייבותו עקב התנהגות מחפירה של נכדתו, בהתאם לס' 5 (ג) לחוק המתנה. ביהמ"ש ציין, כי על פי ההלכה בפסק דין ע"א 350/96 וייסר נ' שביט פ"ד נב(5), 797 (1999), כדי לבדוק האם הנכדה התנהגה התנהגות מחפירה, ישנם שלושה יסודות מצטברים שאמורים להתקיים:

הראשון - נסיבות נתינת המתנה לא היו מכוח מעשה צדקה/מעשה חסד חד צדדי של הנותן כלפי המקבל; השני - על נותן המתנה להרים את הנטל להוכיח התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה; והשלישי - חובת תום הלב המוטלת על נותן המתנה ועל מקבל המתנה.

 בית המשפט סבור, כי לאור היסודות שפורטו לעיל, נסיבות נתינת המתנה לנכדה לא היו מכוח מעשה חסד חד צדדי אלא ביוזמתו של הסב. כמו כן, לא הורם הנטל להוכיח התנהגות מחפירה מצד הנכדה, וחובת תום הלב המוטלת עליה. לאור כל זאת כאמור, התביעה נדחתה, והסב חויב בתשלום הוצאות משפט.

תמ"ש 49022-03-23 ד.מ נ' נ.מ

הכותב הוא עו"ד במשרד גינדי כספי ושות', המתמחה בנדל"ן תכנון ובניה. עריכה: עו"ד דניאל סרוגו.