העירייה לקחה קרקע עבור שטחי ציבור בלי פיצוי ובלי להפקיע, ונתבעה. ביהמ"ש הכריע

במאמר זה, נסקור את פסק דינו של בית המשפט השלום, אשר נדרש להכריע בשאלה - האם השימוש וההחזקה המתמשכים במקרקעין פרטיים על ידי הרשות המקומית מקימים עילות תביעה נגדה, ומעניקים לבעלי הקרקע הפרטית סעד של סילוק יד. 

"סילוק יד" הוא סעד משפטי מרכזי בתחום דיני המקרקעין. מטרתו של סעד זה היא להביא להפסקת החזקה הבלתי חוקית במקרקעין והשבת השליטה לידי בעל הזכויות החוקיות. 

נסיבות המקרה:

עניינו של פסק דין זה הינו בתביעה כספית-קניינית שהוגשה ע"י בעלי זכויות במקרקעין פרטיים (התובעים) כנגד הרשות המקומית, עיריית קריית אתא (הנתבעת) אשר התקבלה. 

מנסיבות המקרה עולה כי התובעים הינם הבעלים הרשומים של המקרקעין המצויים בתחום שיפוטה של הנתבעת. באזור בוצעה תוכנית איחוד וחלוקה שלא בהסכמה, אשר יזמה הנתבעת. במסגרת זו, ובעקבות הליכי התכנון, תפסה הנתבעת חזקה בפועל בחלק משמעותי מהמקרקעין, וביצעה בהם עבודות פיתוח ותשתית נרחבות (כגון: מדרכות, מדשאות, גינון ושבילי אופניים), אשר ייעודם הוא שימוש ציבורי.

תפיסת החזקה והבנייה על ידי הנתבעת נעשו בטרם הושלמו הליכי הפקעה רשמיים כדין, ומבלי ששולם לתובעים פיצוי כלשהו בגין הפקעה או שימוש. התובעים טענו כי פעולת הנתבעת מהווה הסגת גבול ושימוש שלא כדין בנכסיהם הפרטיים, והיא בבחינת עשיית דין עצמית של רשות מנהלית. עוד נטען כי הנתבעת, אף לאחר הגשת התביעה, נמנעה מנקיטת הפעולות הנדרשות על פי דין, לרבות השלמת הליכי הפקעה, במטרה להסדיר את השימוש הבלתי חוקי. על כן, דרשו התובעים סעד כפול: סילוק יד מהמקרקעין ותשלום דמי שימוש ראויים (שכר ראוי) בגין תקופת ההתעשרות הבלתי מוצדקת של הנתבעת. 

דיון והחלטה:

בית המשפט קיבל את תביעתם של התובעים, בהתבססו על שני עניינים מרכזיים שנדונו בפסק הדין:

הראשון, החזקה והפקת תועלת (עשיית עושר ולא במשפט) - בית המשפט קיבל את התביעה לחיוב כספי, בהטילו על הנתבעת אחריות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. נקבע כי הנתבעת מחזיקה בפועל במקרקעין, שכן השטח לאחר פיתוחו מצוי באחריותה, בשליטתה ובחזקתה לצורכי תחזוקה. בנוסף, נקבע כי הנתבעת היא המפיקה תועלת מן השימוש, וזאת לאו דווקא במובן הפיזי הישיר, אלא בהיבט המנהלי- שלטוני. כאשר הנתבעת מבצעת עבודות פיתוח על קרקע פרטית ומשתמשת בה לצורך מילוי חובותיה השלטוניות והציבוריות כלפי תושביה, היא מתעשרת, בכך שהיא נמנעת מרכישת הקרקע או הפקעתה כחוק. ובכך היא משיגה יתרון על חשבון קניינם של התובעים. משכך, נקבע כי הנטל להוכחת עילה זו הורם ע"י התובעים.

השני, סילוק יד (הגנה על הקניין) - בית המשפט קבע כי היעדר התייחסות ספציפית ומנומקת מצד הנתבעת לסעד זה מעיד על הסכמתה. עם זאת, הקושי העיקרי עומד על היישום בפועל של הסעד בשל מעמדה של הנתבעת והשימוש הציבורי שנעשה בנכס. משלא עשתה כן, ובשים לב לכך, בית המשפט הניח כי מדובר רק באובדן הנאה בלבד. לפיכך, אין מנוס מלהורות על סילוק יד והשבת הקרקע לידי הבעלים.

בית המשפט הדגיש, כי אכן היישום המעשי של סעד סילוק היד עלול להיות מורכב לנוכח מעמדה של הנתבעת והשימוש הציבורי שנעשה בנכס. עם זאת, היה מצופה ממנה, כמי שמייצגת את האינטרס הציבורי, להציג את ההשלכות המדויקות של יישום הסעד הנדרש כלפי הציבור הרחב. ואולם הנתבעת לא עשתה זאת. ובשים לב לכך שהנתבעת לא פעלה להסדרת המצב או ליזום הליכי הפקעה במסגרת זמן סבירה, נקבע כי הפגיעה היא בגדר אובדן הנאה קניינית גרידא ולא מעבר לכך.

לפיכך, ובהתבסס על הבעלות הבלתי מעורערת של התובעים, הורה בית המשפט על סילוק יד והשבת החזקה במקרקעין לידי התובעים, לאחר ביצוע השבת המצב לקדמותו, וזאת בנוסף לחיוב כספי בגין דמי השימוש הראויים.

(תא (קריות) 58445-09-19 סאבר סילבא נ' עיריית קרית אתא)

הכותבת היא עו"ד במשרד גינדי כספי ושות', המתמחה בנדל"ן תכנון ובניה. עריכה: עו"ד ירין חסון צפניה בסיועה של המתמחה אריאל שחר