"הנחיתי את מהנדס העיר לתכנן מנחת לרחפנים על גג כל בניין חדש. זה העתיד"

כל החדשות והעדכונים של מרכז הנדל"ן גם ב-WhatsApp >>

בפרק מיוחד של פודקאסט החזית העירונית מבית מרכז הנדל"ן , נפגש עומר גוגנהיים, משנה למנכ"ל, פיתוח עסקי, התחדשות עירונית ובקרה באשטרום מגורים, עם רומן פרס, ראש עיריית יקנעם, לשיחה שנעה בין ילדים וסקייטפארקים, דרך הסכמי גג והתחדשות עירונית, ועד שאלות עמוקות על חינוך, קהילה ומנהיגות מקומית בעידן של שינוי מואץ. זו לא שיחה על תוכניות בנייה בלבד, אלא על תפיסת עולם: איך מנהלים עיר בלי לאבד את הקשר לאנשים שחיים בה, איך מקבלים החלטות לא פופולריות מתוך אהבה לעיר, ואיך מתכננים עשרות שנים קדימה - כשברור שהעולם, התחבורה והחינוך של מחר כבר לא ייראו כמו אלה של היום.

לצפייה: 

להאזנה: 

ביום הבחירות שבו נבחר רומן פרס לראשות עיריית יקנעם, הרגע שנחרט בו באמת הגיע דווקא בקלפי שכונתית, כשסבתא ממייסדות העיר, שיצאה מבית החולים יומיים קודם לכן, התעקשה להגיע להצביע. “היא חיבקה אותי, נתנה לי נשיקה במצח ובירכה אותי”, הוא מספר, והקול מתרכך. “עמדתי שם עם דמעות בעיניים”.

ניהול עיר, מבחינתו של פרס, הוא לא רק ישיבות וחתימות. זה אור ראשון שנדלק בעירייה ואור אחרון שנכבה. “אני קם בארבע בבוקר, יוצא לריצה בעיר, ובמהלך הריצה אני מצלם ליקויים ושולח למנהלי התפעול”, הוא מספר. “בשש וחצי אני כבר בלשכה, והשעה-שעה וחצי לבד לפעמים שווה יותר משמונה שעות עבודה”.

מאז הקורונה, הוא אומר, התחדד תפקידו של השלטון המקומי. “התושבים לא מכירים את שר החינוך או את משרד הרווחה. הם יודעים מי זה ראש העיר. אנחנו אלה שמפנים את הזבל, מנהלים את החינוך, מתמודדים עם ביטחון. בקורונה הפכנו גם לשרי בריאות, ובשנתיים האחרונות גם לשרי ביטחון”. ולצד העשייה, יש גם בדידות. “בסוף כולם יוצאים מהחדר, ואתה נשאר לבד עם ההחלטות”.

יקנעם, שמונה כיום כ-25 אלף תושבים, נמצאת באשכול סוציו-אקונומי 7 ובדרך ל־8. 60% מתושביה עד גיל 40, ו-31% עד גיל 17. “זו עיר עם הגירה חיובית, עיר צעירה, עם שני פארקי תעשייה שבהם פועלות 242 חברות, ו־14 אלף עובדים שמגיעים אליה כל יום”, אומר פרס. אבל החזון שלו רחב הרבה יותר מתעסוקה. לפני ארבעה חודשים חתמה העיר על הסכם גג בהיקף של כ־1.85 מיליארד שקל. “לא רק לשכונות החדשות”, הוא מדגיש, “גם לשכונות הוותיקות”.

במסגרת ההסכם ייבנו כ-6,000 יחידות דיור חדשות, בבנייה רוויה, עם מגדלים בכניסות לשכונות ובניינים בני עד תשע קומות במרקם הפנימי. ועל הגגות? פרס כבר חושב קדימה. “הנחיתי לתכנן מנחתים לרחפנים על גג כל בניין חדש. השליחויות יגיעו מהאוויר, בין אם של מקדונלד’ס או של זארה או של כל דבר אחר, זה לא יבוא יותר עם שליח על אופנוע, זה יבוא מהאוויר. הגגות שלנו כבר לא יהיו רק גגות, אנחנו נצטרך אותם גם למערכות סולאריות, גם לאגירה, גם לדודים, גם לחשמל וגם לרחפנים". 

אחד המהלכים השאפתניים ביותר שמוביל פרס הוא גיבוש תוכנית אסטרטגית ל”חינוך 2040”. “מי מאיתנו יכול להגיד היום איך תיראה מערכת החינוך בעוד עשר שנים?”, הוא שואל. “העולם משתנה בקצב מטורף. אי אפשר להמשיך לבנות לפי פרוגרמות של העבר”. במסגרת התהליך התקיימו 42 מעגלי שיח, בהשתתפות אנשי חינוך, הורים, סבים, ילדים ומנכ"לי חברות הייטק. “שאלנו אותם איזה בוגרים הם מחפשים, אילו מיומנויות נדרשות, האם בגרות ותואר אקדמי עדיין רלוונטיים”, הוא מספר. התוצאה היא מערכת חינוך שמתעדכנת כל הזמן, ולא מפחדת לשנות כיוון.

בכלל, אחד הקווים הבולטים בשיחה עם פרס הוא ההתעקשות שלו לחשוב קדימה, גם כשהמערכות סביבו עוד תקועות בהווה. זה בא לידי ביטוי לא רק בתכנון שכונות חדשות או בהתחדשות עירונית, אלא גם בשאלות שנוגעות לאופן שבו עיר צריכה להיערך לעולם משתנה. “אנחנו מתכננים היום שכונות, אבל מי יודע איך ייראו התחבורה, שוק העבודה או כאמור מערכת החינוך בעוד עשר שנים”, הוא אומר. “בסן פרנסיסקו כבר משתמשים ברכבים אוטונומיים. זה יגיע גם לכאן, ואי אפשר להמשיך לתכנן כאילו כל משפחה תחזיק שלושה או ארבעה רכבים לנצח”.

אותה גישה הובילה אותו גם להחלטה חריגה לנהל את מימוש הסכם הגג מתוך העירייה עצמה, ולא דרך חברות חיצוניות. “זו עבודה הרבה יותר קשה”, הוא מודה, “אבל הרווחים נשארים בעיר. עשרות מיליוני שקלים שאני יודע להשקיע בחינוך, במוסדות ציבור וברווחת התושבים”.

ליקנעם תוכנית אב להתחדשות עירונית הכוללת 15 מתחמים, עם פוטנציאל של כ-8,000 יחידות דיור. “אני ראיתי שכונות כאלה מקרוב”, אומר פרס, שניהל בעבר אגף בעמידר. “בניינים בני 60 שנה. אם לא נקדם התחדשות עירונית , זה עלול להיגמר באסון”. העירייה הקימה מנהלת מקצועית להתחדשות עירונית, מלווה דיירים, מייצרת תיאום ציפיות מול יזמים, אך מקפידה לא להבטיח הבטחות שווא. "בלי אמון של הדיירים אין פרויקט. אי אפשר להבטיח חמישים מטר ואז להתפלא למה אנשים לא חותמים". 

ובין כל המספרים, התוכניות והטבלאות, חוזרת שוב ושוב אותה נקודת מוצא: אנשים. “בסוף”, מסכם פרס, “אם אתה לא אוהב את העיר ולא אוהב את התושבים, אתה לא תוכל להוביל אותה באמת”.