"פעם אחר פעם - לאתר את החסם, ולקדם פתרון מעשי": האמא של ההתחדשות העירונית בישראל פורשת

לפני כחודש ערכה התאחדות הקבלנים בוני הארץ אירוע פרידה ממי שעד לפני כשבועיים שימשה כסגנית מנהל הרשות להתחדשות עירונית – עינת גנון. לאחד דברי הברכה המתחייבים במעמדים מסוג זה, קם לפתע אחד הקבלנים שנכחו במקום ואמר: "עד היום קשה לי להאמין, אבל גם כשהייתי בתחילת הדרך ועוד לא הקמתי פרויקט אחד, בכל פעם שהיתה לי בעיה הייתי מרים טלפון לעינת. או שהיא ענתה לי מיד, או שהיתה חוזרת אליי בתוך שעתיים, ופתרת את הבעיה". אותו קבלן התחיל רצף של קבלנים שקמו אחד אחרי השני, סיפרו דברים דומים והודו לה. מי שאינו מצוי ביום-יום של תחום הבניה, עשוי שלא להבין על מה היתה המהומה. אחרי הכל, מדובר במשרתת ציבור שעשתה את תפקידה. אך מי שמכיר את רמת הקשב או ליתר דיוק - חוסר הקשב, שמאפיינת את רוב הגופים הרגולטוריים בתחום הבניה והתשתיות, יודע שהנגישות שתארו הדוברים היא לא פחות מנדירה.

אך מבחינתה של גנון, אותם קבלנים שהתקשרו אליה לאורך עשרות שנות קריירה במשרד הבינוי והשיכון ולאחר מכן ברשות הממשלתית להתחדשות עירונית, עזרו לה לא פחות ממה שעזרה להם. "גם אני השתמשתי בהם כדי ללמוד מהם מה הבעיות", אמרה על אותו ארוע. "נניח שקבלן רוצה שאני אעזור לו בפרויקט ברחוב פנקס? בסדר. אבל אני מתוך זה אלמד מה הבעיה, אבדוק אם זו בעיה רוחבית, ויכול להיות שבעקבות זה נשנה נוהל, נתקן חוק, וזה הביא בסופו של יום לתוצרים הרבה יותר טובים ומאוזנים".

ההיזון ההדדי עם מי שבפועל עוסק בדברים – קבלנים , דיירים, עורכי דין, ראשי רשויות ועוד, הפך לאחד המאפיינים הבולטים של הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, שגנון היתה הדמות הדומיננטית בהקמתה. וזהו אולי גם ההסבר לכך שבתוך שנים לא רבות הצליח תחום ההתחדשות העירונית, שהלכה למעשה לא היה קיים בענף הבנייה עד לפני פחות משני עשורים, לעבור לקדמת הבמה, על אף דרך מרובת חסמים ומהמורות.

"גם אני השתמשתי בקבלנים כדי ללמוד מהם מה הבעיות. נניח שקבלן רוצה שאני אעזור לו בפרויקט ברחוב פנקס? בסדר. אבל אני מתוך זה אלמד מה הבעיה, אבדוק אם זו בעיה רוחבית, ויכול להיות שבעקבות זה נשנה נוהל, נתקן חוק, וזה הביא בסופו של יום לתוצרים הרבה יותר טובים ומאוזנים"

בראיון בלעדי לרגל הפרישה שהעניקה גנון ל" מרכז הנדל"ן ", היא מתארת את הראייה ההוליסטית כתכונה החשובה ביותר מבחינתה עבור מי שמשמש כרגולטור בתחום. "קידום תחום ההתחדשות העירונית מצריך טיפול בהמון מרכיבים. קח לדוגמה את נושא המיסוי. בהכשרתי אני מתכננת ערים, עם רקורד במשרד השיכון ואחר כך ברשות להתחדשות. לכאורה - מה לי ולזה? אבל ברגע שאתה נכנס, אתה לומד היטב ולעומק כל אחד מהמרכיבים. אם זה מיסוי, ואם זה תכנון, ואם זה קניין ואם זה תחבורה. והראייה ההוליסטית הזאת, אני חושבת שהיא מאוד יוצאת דופן לעומת גופים ממשלתיים אחרים, ואני חושבת שזה מה שמייחד את הרשות.

 "תקן 21, לדוגמה, מאיפה הוא נולד? הוא נולד מזה שהיזמים היו באים לוועדות המחוזיות, והן רצו להפחית זכויות בניה , והיזמים היו אומרים 'זה לא כלכלי' ולוועדות לא היה כלי לשפוט את זה. אז אני זיהיתי את הצורך הזה. הלכתי לשמאי הממשלתי דאז, טל אלדרוטי, הוא הביא את זה לוועדת תקינה והשאר היסטוריה. זה לבוא פעם אחר פעם, לאתר את החסם, ולקדם פתרון מעשי".

"האדריכלים לא ידעו איך לתכנן"

את הקריירה הציבורית שלה החלה גנון במשרד הבינוי והשיכון, כבר בתקופת לימודיה לתואר שני בתכנון ערים באוניברסיטה העברית בירושלים, במהלך שנות ה-90. "התעסקתי במה שהיום קוראים לו השבחת מקרקעין. זה היה בתקופה שחיפשו בנרות קרקעות לבנייה למגורים, כי גם אז היה משבר דיור שיצרה העלייה הגדולה, ופשוט חיפשתי קרקעות להפשרה בפאתי הערים". באותה תקופה היתה גנון שותפה בתכנונן של מספר שכונות, בהן "יבנה הירוקה" ושכונת שער הגיא ביקנעם. לאורך השנים התקדמה גנון בסולם הדרגות, עד למנהלת אגף תכנון ובינוי ערים במשרד השיכון ובשנת 2014 כאשר הוקם אגף ההתחדשות העירונית במשרד השיכון, מונתה גנון לעמוד בראשו.

החלטה ממשלתית ראשונה לקידום התחדשות עירונית החלה כבר ב-1998 ("החלטה 4342, ואני בדרך כלל לא אחת שזוכרת מספרים"), ועל אף שאותה החלטה קבעה מספר מנגנונים שהיו אמורים להביא להתחדשות, בשטח דבר לא קרה. "אף אחד לא הבין ולא ידע מה זה. כשהיינו צריכים לקחת אדריכל כדי לעשות תוכניות, האדריכלים בעצמם לא ידעו איך לתכנן. הם הכירו תכנון 'טאבולה ראסה', ופה אתה חייב להסתכל על פרצלציה קיימת, ולנסות כמה שאפשר להיצמד אליה. אתה לא צריך לעשות מהפכות, אבל ברור שאתה צריך להתאים את זה לסטנדרטים מודרניים. אז גם האדריכלים לא ידעו בהתחלה איך לאכול את הדברים האלה, וגם בממשלה אף אחד לא היה איתנו באמת".

ממש תחום שבעצם לא היה קיים.
"נכון, ולקח הרבה זמן אנשים לאכול אותו. זה הצריך חינוך שוק, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. זה היה באמת תהליך, צעד, אחרי צעד. החוק הראשון, חוק 'פינוי-בינוי פיצויים' אושר ב 2006. זה היה החוק הראשון שראה את הנזק שנגרם לדיירים בגין סרבנות, וחייב רק את הסעד של תביעת פיצויים. אחר כך, במהלך השנים הוספנו גם את הסעד של אכיפת ביצוע שהוא הרבה יותר יעיל. ולאורך הדרך התווספו עוד כלים שנראים לנו היום מאד בסיסיים".

"ב-2018 הנחנו על שולחן הממשלה הצעת חוק לניוד זכויות מהמרכז לפריפריה וקמה מהומה. זה חלום רומנטי, שאני לחלוטין לא מאמינה בו. אם מנגנון הקרקע המשלימה הוא מסורבל, אז כאן מדובר על קרקע משלימה שניתנת הרחק מהפרויקט, כשאתה מכניס לתוך המשוואה גם את הרשות המקומית. רמת גן תצטרך להיפגע מבחינת ההכנסות שלה ולהגדיל את מספר התושבים שלהם היא תצטרך להעניק שירותים -וכל זה כדי לפתור את הבעיות של תושבי בית שאן".

כמו למשל?
"הדבר הכי בסיסי - כשיזם בא לפרויקט, הוא צריך לעשות כינוס לדיירים לפני שהוא מתחיל להחתים אותם. זה נראה נורא פשוט, אבל פעם קבלנים היו עוברים אחד אחד, דופקים בתשע בערב בדלת למר לוי ואומרים לו 'אתה האחרון שלא חתם אז עכשיו עכשיו'. וגם זה שצריך לתת לדיירים את האפשרות לדבר בינם לבין עצמם ולהחליט מה הם רוצים, או האפשרות של לבטל את העסקה עם היזם לא עומד בלוחות זמנים. זה רק מראה את ההבשלה של התהליכים ואת ההבשלה של השוק, ושגם אנחנו כל הזמן בתהליך של למידה".

את מרוצה ממצב הענף שאת משאירה מאחוריך?
"התשובה היא חד משמעית כן. כי היום גם הקשב הממשלתי הוא לגמרי בעולמות של ההתחדשות העירונית. ברור שהממשלה צריכה לתת פתרונות דיור במגוון אמצעים, אז ימשיכו לשווק בקרקעות המדינה, זה ברור, אבל עדיין אין גוף שלא נוגע בזה בצורה כזו או אחרת, מי יותר ומי פחות. זה לא שאתה צריך לבוא ולהסביר מה זה ולשכנע שצריך התחדשות עירונית . זה לגמרי אינטואיטיבי. גם אם אני מסתכלת על השוק הפרטי. אני חושבת שהיום כמעט אין חברה יזמית שבונה למגורים שלא נמצאת בזה. יש אפילו חברות שעשו רק מחיר למשתכן והיום אתה רואה שהם כבר נכנסו להתחדשות עירונית".

התחושה היא שהשיטפון הגדול של מיזמי הפינוי-בינוי שקיים בתוכניות מאושרות, עדיין לא הגיע לביצוע בפועל.
"אני לא מסכימה. בפעם הראשונה בשנת 2024 שהיתרי הבנייה בפינוי-בינוי עלו מספרית, לא בהרבה, אבל עלו מספרית, על ההיתרים בתמ"א 38. ואם אני מסתכלת על העשור החולף, אז יש פה קפיצה מאוד משמעותית. בגוש דן ואזור המרכז, אנחנו נמצאים היום בסדר גודל של לפחות 50 אחוז מכלל התחלות הבנייה והיתרי הבנייה, כי אין מה לעשות. עדיין הרוב הגדול של התחדשות עירונית קורה במרכז. באזורים הסמי-פריפריאליים והפריפריאליים יש קרקעות זמינות לשיווק לבניה חדשה ושם המאזן הוא אחר לגמרי. אנחנו כל הזמן יושבים ומנתחים את הצפי קדימה, ולפי הנתונים שיש לנו לגבי 2025 ו-2026 תהיה בקפיצה משמעותית עם עלייה באמת ניכרת באתרי הבנייה".

מהם האתגרים המרכזיים שאת משאירה אחרייך?
"ברוב הדברים המשמעותיים טיפלנו, בין אם זה בעולמות הקניין, אם זה הורדת הרוב הדרוש ואם זה באפשרות לבטל הסכמים, אם היזם לא עומד בלוחות הזמנים. קידמנו חקיקה מאד ענפה ואין עוד דברים דרמטיים. מה שבכל זאת עדיין לא הצלחנו, זה להעביר את מנגנון הקרקע המשלימה מקרקע למענקים. כבר כמה שנים יש את הפיילוט שמבחינתי אפשר להכתיר אותו כהצלחה מסחררת שהופעל באשקלון, בלוד, ובשכונת קריית משה ברחובות, אבל שם זה נעצר". 

"היום גם לאוצר ברור שצריך לסבסד בקריית שמונה"

אחת הסיבות לכך שהמעבר מסבסוד מיזמי התחדשות באמצעות קרקע לסבסוד באמצעות כסף לא עבר חלק, היא בעוד שהקרקע רשומה כאובדן הכנסות, הכסף יוצא באופן ישיר מקופת המדינה, דבר לא פשוט - בפרט בימים אלו. "זה עניין תקציבי בסוף, שהיה מאוד קרוב לאיזושהי הסדרה בחוק ההסדרים של 2023 אבל בסופו של דבר זה לא קרה", מסבירה גנון, "ברור שבעת הזאת זה מהלך קשה, אבל אני אומרת שגם כשנחזור לשגשוג, עדיין יש חוסר הסכמות שצריך לגשר עליהן".

המתנגדים לסבסוד טוענים שהמדינה שבסוף משקיעה את כספה בנכסים של אנשים פרטיים.
"המדינה משקיעה כסף בהרבה מטרות שנתפסות כציבוריות. למשל, היא משקיעה הרבה מאוד כסף בלעזור למי שאין לו דירה, וגם את זה היא לא חייבת לעשות. מי אמר שמתפקידה סייע לאנשים פרטיים שלא מצליחים לקנות דירה? ובכל זאת יש פה הנחות מפליגות על הקרקע. אז אותו העקרון פועל גם כאשר מדובר בהתחדשות. אמנם, אנחנו מדברים פה על סיוע לבעלי דירות שכבר יש להם דירה, אבל זה קורה רק במקומות שבהם יש מגבלות. זה לא שפתאום אנחנו אומרים שצריך לעזור לתושבי הרצליה.

"נראה שעדיין יש מרכיב מגדרי בהחלטות על מינויים בכירים, אי אפשר להתעלם מזה. אני לא הרגשתי ברמה האישית שאי פעם נפגעתי אבל בראייה כוללת הנושא קיים בהחלט, גם אם זה סמוי, גם אם זה לא במופגן, יש לזה משקל. אני חושבת שיזמתי הרבה מאוד תהליכים ובאופן כללי, הרבה פעמים מספר שתיים עושה ויוזם ומביא רעיונות. אם מישהו אחר יגזור אחר כך את הסרט, זה לא מרגש אותי".

"דוגמה מובהקת היא אור יהודה, כאשר אגף תכנון בראשות גורי נדלר קידם תב"ע ענקית שמיועדת לפנות 2,300 יחידות דיור קיימות, באזור שהוא גדר לגדר עם שדה התעופה. יש שם מגבלת גובה, מגבלת רעש, והבניינים שם עם סדקים, שאתה רואה בתקרה של הקומה האחרונה את המטוס שעובר מעל הבית. אין להם פתרון. אז מקום כזה - כן, מחובתה של המדינה היא בעינינו למצוא את הפתרון".
 
שאלה נוספת שמתעוררת כשמדברים על סבסוד, היא איפה. בעוד שאת הסבסוד באשקלון קל להבין - עיר על גבול הכדאיות הכלכלית שספגה מטחי טילים רבים בשני העשורים האחרונים, את הסבסוד ברחובות, שהיא חלק מאזורי הביקוש, קשה יותר להבין. האם אין פה שיקולים פוליטיים ברקע, עד כמה ראש העיר מחובר?
"אוי ואבוי, ממש לא! קודם כל, מדובר על שכונת קריית משה שהיא שכונה עם שיעור גבוה של יוצאי אתיופיה, שבמשך שנים סבלה מהזנחה וערכי הקרקע בה היו נמוכים, גם יחסית לרחובות. דבר שני - גם ברחובות יש מגבלת גובה בגלל הקרבה לשדה התעופה תל נוף. זה בשום פנים ואופן לא לפי עיניים ירוקות או כחולות של מישהו, זה תמיד לפי פרמטרים מקצועיים לגמרי, וזה עובר עיניים משפטיות שבוחנות את הנושא בקפידה. ולבסוף - כשאתה מתחיל פיילוט, אתה רוצה להתחיל עם פרויקט בשל שאתה יכול להוציא אותו לדרך מחר. זה לא נכון להביא פרויקט לא בשל שעוד לא התחלת אפילו לקדם אותו, לעומת מקום שיש לך תב"ע מאושרת".

במציאות שבה בתל אביב דיירים מקבלים תמורות בשווי מיליוני שקלים, לעומת אזורי הפריפריה שבהם אין בכלל היתכנות לפרויקט, האם אין הגיון בניוד זכויות מהמרכז לפריפריה?
"כבר הנחנו על שולחן הממשלה החלטת ממשלה שעוסקת בכך באוגוסט 2018, והייתה מהומת עולם. אבל אני חייבת לומר לך שזה חלום רומנטי, אני לחלוטין לא מאמינה בו. אם אמרנו שמנגנון הקרקע המשלימה הוא מסורבל, מורכב ולא נכון כלכלית, אז מנגנון ניוד הזכויות הוא מורכב פי כמה. כי מה זה בעצם ניוד זכויות? זו קרקע משלימה למיזמים בפריפריה, שניתנת הרחק ממיקום הפרויקט, במרכז הארץ. אתה מכניס לתוך המשוואה גם את הרשות המקומית. היטל ההשבחה שניתן לרשות בגין הקרקע משלימה הוא מופחת, כי היא הרי באה לתמוך בחוסר הכלכליות של הפרויקט. אז עכשיו לצורך הדוגמה, רמת גן תצטרך להיפגע מבחינת ההכנסות שלה, ולהגדיל את מספר התושבים שלהם היא תצטרך להעניק שירותים -וכל זה כדי לפתור את הבעיות של תושבי בית שאן. אתה גם צריך לתזמן את השיווק, כי ברמת גן יש יזם אחד ובבית שאן יזם אחר, ועוד ועוד. בסוף כל זה יוצר מנגנון מאד מורכב".

המלחמה הפכה לאחד הטיעונים החזקים לטובת סבסוד.
"בהיבט של ההתחדשות העירונית, במידה מסוימת מעז יצא מתוק. ההבנה קודם כל של חשיבות הממ"דים, וגם בהכרה של הממשלה שהיא צריכה לעזור בשיקום האזורים האלה. אם קודם יכולנו לומר שצריך לעזור בקריית שמונה ואמרו לנו 'בסדר, קחו מספר', אז היום זה ברור שיהיו תקציבים שיוקצו לטובת התחדשות עירונית בקרית שמונה. אבל מצד שני, למלחמה יש מחירים כלכליים מאוד מאוד כבדים שמתגלגלים אל קופת המדינה. אם חשבנו עם פרוץ המלחמה, שזה באמת יביא לשינוי דרמטי והקצאת תקציבים מאוד משמעותית להתחדשות הפריפריה, אז היום ברור שזה יהיה פחות ממה שציפינו. יחד עם זאת, כל המהלך של תקצוב התחדשות עירונית בפריפריה התחיל לפני המלחמה, בתיאום עם משרד האוצר, כשקיבלנו תקציבי תכנון מאוד משמעותיים - 60 מיליון שקל לתכנון בפריפריה. זה כשבעבר אם היינו מתכננים איזו תב"ע קטנה בבית שאן חטפנו על הראש כאילו עשינו איזה פשע בינלאומי. אז כן, יש הכרה בזה".

 

עם זאת, גם אם באוצר יש הבנה לגבי הצורך לתקצב התחדשות בפריפריה, עדיין נותרה שאלה לגבי ה"איך", וכאן נראה שיש עדיין פערים משמעותיים בין משרד האותרה לרשות להתחדשות עירונית, כפי שניתן היה ללמוד מהצעת החוק שניסה האוצר לקדם לפני מספר חודשים במסגרתה התנה האוצר את סבסוד הפרויקטים בכך שבמקרה שבו ימכרו בעלי הדירות את דירותיהם לאחר הפרויקט, יחזירו למדינה את עלות הסבסוד. ההצעה עוררה התנגדות חריפה כמעט מכל כיוון, כולל מצד הרשות להתחדשות.

"ההצעה הזו לא בושלה ועובדה מספיק טוב קודם לפרסום שלה, ולכן היא עוררה התנגדות מאוד עזה", מנתחת גנון את האירוע. "בדרך כלל כשמביאים נושאים כבדי משקל או דרמטיים או מסובכים בחוק ההסדרים, ברוב המקרים מבשלים אותם היטב, עושים עבודת מטה יסודית, ופה לצערי לא נעשה מספיק. עם זאת אני גם מסתכלת על חצי הכוס המלאה, והיא שגם הם מבינים שהממשלה צריכה להיות באירוע הזה, וזה מבחינתי כבר צעד אחד מצוין. אבל ברגע שאתה רוצה לערב פה את בעלי הדירות, אז צריך לעשות את זה מאוד בזהירות".

"הרשויות המקומיות עברו כברת דרך"

נושא נוסף שלדעת גנון עדיין לא זכה לטיפול הראוי לו, הוא חוסר הוודאות שנגרמת ליזמים בשל מנגנון היטלי ההשבחה. "עשינו כברת דרך דרמטית בתיקון החקיקה הקודם שעשינו, שבו העברנו את ההחלטה מה שיעור ההיטל לרשויות המקומיות, וזה מחייב אותן לתקופה בת חמש שנים, כלומר, יצרנו פה ודאות בעניין שיעור היטל ההשבחה. אבל עדיין יש לך את הנעלם הגדול של גובה ההשבחה. הרשות יכולה לקבוע 25% היטל, אבל 25% מתוך כמה?".

לדברי גנון, נעשית עבודה ממשלתית בנושא. "זה משהו שאני כבר כמה שנים דוחפת אליו. אני כל הזמן אומרת לאנשי אגף התקציבים אם יש משהו שאתם רוצים להביא לחוק ההסדרים, זה את הנושא של היטל השבחה , כי זה אחד הפרמטרים שגוזלים הכי הרבה זמן ומשאבים. הרי אין יזם בר דעת שלא מגיש ערעור אחרי שהוא קיבל את שומת ההיטל. ואז מתחילים ההליכים, וגם היזם וגם העירייה מוציאים המון כסף על עורכי דין".

על הצעת האוצר לחייב בעלי דירות בפריפריה להחזיר את עלות הסבסוד: "ההצעה הזו לא בושלה ועובדה מספיק טוב קודם לפרסום שלה, ולכן היא עוררה התנגדות מאוד עזה. בדרך כלל כשמביאים נושאים כבדי משקל או דרמטיים או מסובכים בחוק ההסדרים, ברוב המקרים מבשלים אותם היטב, עושים עבודת מטה יסודית, ופה לצערי לא נעשה מספיק. עם זאת אני גם מסתכלת על חצי הכוס המלאה, והיא שגם האוצר מבין שהממשלה צריכה להיות באירוע הזה, וזה מבחינתי כבר צעד אחד מצוין"

הפתרון לדברי גנון הוא "מרכיב של 'פיקסד פרייס', כמובן לפי אזורים או שכונות. זה כבר עבר בחקיקה ראשית, יש חקיקה שאומרת שצריך לקבוע תקנות, כבר יש נוסח מוצע לתקנות שגיבשנו בממשלה ואז התחלף השמאי הממשלתי וזה נכנס לאיזשהו הולד. אני חושבת שטוב תעשה הממשלה אם היא תוציא את ההליך מההקפאה ותביא אותו לכדי ביצוע".

גורם נוסף שנחשב בקרב רבים כחסם בפני התחדשות בהיקפים גבוהים הן הרשויות המקומיות, שמצד אחד מעוניינות בחידוש העיר, אך גם נרתעות מהכאוס שבניה בלב המרקם הבנוי יוצרת, העומס על התשתיות, וכמובן – תוספת התושבים שמחלישה אותן כלכלית. לדברי גנון, "אני חושבת שגם השלטון המקומי עבר כברת דרך מאוד משמעותית לחיוב והבין שהוא חייב לנהל את האירוע, ובלבד שיש לו את הכלים. ואני חושבת שזה גם אחד הדברים שאפשר להגיד לזכות הרשות להתחדשות עירונית בשנים האחרונות, זה שברגע שאתה בא ונותן לעיר תקציב להכין תוכנית כוללת להתחדשות עירונית, ואתה מקים לה מינהלת, ואז אתה חותם איתם הסכם מסגרת שמתקצב לה תשתיות ומתגבר להם כוח אדם לבדיקת היתרים. ברגע שאתה נותן להם את הכלים. כמעט כל רשות מקומית היא לגמרי בפנים.

"לדוגמה, נפגשתי עם יזם שסיפר לי על רשות שחתמנו איתה הסכם, שממש רדפו אחריו שישלם כבר את האגרות להיתר, ולעומת זאת ברשות המקומית שמעבר לכביש שאיתה אין הסכם 'אני רודף אחריהם כבר חודשים ולא משלימים לי את הדרישות ולא מנפיקים לי את השובר לתשלום'. אז אני אומרת שברגע שאתה נותן את הכלים, כמעט כל הרשויות איתנו. החריגות בעיני הן דווקא יותר הרשויות העשירות הקטנות. יש בהן הרבה בניה צמודת קרקע, ואז אם יש איזה שבעה מבני שיכון שתקועים באמצע אז מצד אחד הם רוצים לחדש אותם, ומצד שני לא מוכנים לבנות מעבר ל-8 קומות. במקומות האלה זה יוצר קצת יותר חיכוכים".

סוגיית המארגנים גם ליוותה אותך לא מעט שנים.
"זה גם נושא שהסדרנו באמצעות חוק המארגנים שעשה טוב לתחום, כי לפני כן היה ג'ונגל שלם, וצריך לומר שחלק מהמארגנים הלכו והתמקצעו. האם זה מנגנון שנחוץ בכל מקום? לא. במקום שבו יש פרויקט גדול של 200, 300 או 400 יחידות דיור, מארגן תורם לתהליך, וטוב שיש מישהו שמדבר עם הדיירים מנקודת המבט שלהם ולא מנקודת המבט של היזם".

אתם גם קידמתם המלצה על שכר טרחת מארגנים, אלא שההמלצה לא בהכרח מיושמת ואנחנו עדיין שומעים מקבלנים על פרויקטים שלא יוצאים לפועל בגלל החסם הזה. לא היה מקום למשהו יותר מחייב?
"קודם כל, לא בכדי הוצאנו את המסמך הזה כי גם אנחנו הבנו שיש פה קושי משמעותי שמעמיס על פרויקטים ולכן עשינו את זה. אני יכולה לספר שגם את מה שהוצאנו היה קשה מאוד להוציא, כי משרד המשפטים מאוד התחבט בסוגיה, וחשש שאנחנו נכנסים למקומות של פגיעה בחופש העיסוק. לכן למה שיצא בסוף היה איזושהי פשרה". 

כלומר, אם זה היה תלוי רק בכם...
"זה היה יותר מהמלצה. תראה, אנחנו לא יכולים לכפות, בסדר? אם בן אדם רוצה לחתום הסכם עם מישהו ולשלם לו שכר מופקע זה בעייתי למנוע ממנו. אני מצפה מהמנהלות שלנו שיביאו את שכר הטרחה המומלץ לידיעת הדיירים, כי לא פעם המארגנים אומרים לדיירים 'מה אכפת לכם? זה על חשבון היזם', וזו הטעיה. כי זה לא על חשבון היזם, זה על חשבון הפרויקט, וזה גם על חשבון התמורות לבעלי הדירות. בנוסף, יש הסכמי שכ"ט שמתבססים על אחוזים מרווחי היזם, שזה בכלל ניגוד עניינים. אם המארגן צריך לדאוג לאינטרסים של הדייר, הוא לא יכול לקבל שכר טרחה שמותאם לרווחים של היזם. אבל למארגנים, בניגוד לעורכי הדין למשל, אין לשכה עם ועדת אתיקה שמוציאה הנחיות".

"למה היא לא המועמדת לניהול הרשות?"

בטרם הוקמה הרשות להתחדשות, שימשה גנון כמנהלת אגף ההתחדשות העירונית במשרד השיכון, שהווה את הבסיס לרשות. באותם הימים נחשבה גנון לאוטוריטה המקצועית והניהולית הבכירה בנושא, מה שאמור היה להפוך אותה למועמדת טבעית לניהול הרשות החדשה. אלא שיואב גלנט, שר השיכון באותה עת, דחף למינויו של חיים אביטן, ראש עיריית חדרה לשעבר ודמות חזקה במרכז הליכוד, למנהלה הראשון של הרשות. הוא אף קידם לשם כך החלטת ממשלה על מינויו בפטור ממכרז, למרות חוות דעת חריפה של היועמ"ש באותה עת אביחי מנדלבליט נגד המינוי. למרבה האירוניה, באחד הדיונים בכנסת על הליך הקמת הרשות נשלחה דווקא גנון לייצג את עמדת משרד השיכון בנושא, מה שהביא את הח"כ לשעבר תמר זנדברג לשאול את הנוכחים בדיון – "למה היא לא המועמדת לניהול הרשות?".

"ברגע שאתה נותן את הכלים, כמעט כל הרשויות המקומיות איתנו. יזם סיפר לי על רשות שחתמנו איתה הסכם, שממש רדפו אחריו שישלם כבר את האגרות להיתר. החריגות בעיני הן דווקא יותר הרשויות העשירות הקטנות. יש בהן הרבה בניה צמודת קרקע, ואז אם יש איזה שבעה מבני שיכון שתקועים באמצע אז מצד אחד הם רוצים לחדש אותם, ומצד שני לא מוכנים לבנות מעבר ל-8 קומות. במקומות האלה זה יוצר קצת יותר חיכוכים".

רבים ראו בך לאורך השנים את מי שאמורה היתה לנהל את הרשות. למה זה לא קרה?
"קודם כל, פורמאלית לא התמודדתי. המינוי הראשון היה מינוי בפטור ממכרז שגלנט מאוד דחף לו, קיבל את זה ובאופן טבעי החליט על מי שהחליט. ככל שעולים בהיררכיה של הדרגות, בכל ארגון ובוודאי בממשלה, המאזן בין הפוליטי והמקצועי משתנה וחלקה של הפוליטיקה הרבה יותר גדול. הלב שלי במקצועי. אני חושבת שיזמתי הרבה מאוד תהליכים ובאופן כללי, הרבה פעמים מספר שתיים עושה ויוזם ומביא רעיונות. אם מישהו אחר יגזור אחר כך את הסרט, זה לא מרגש אותי. מבחינתי היה משהו שחשבתי שנכון לקדם אותו, קידמתי, הצלחתי. זה נותן לי סיפוק וזה בסדר גמור".

עד כמה שיקולים שוביניסטים לוקחים לדעתך חלק בהחלטות מהסוג הזה?
"אני יכולה להגיד באופן כללי, לא אישית עלי. אז באופן כללי אי אפשר להתעלם, הנתונים מדברים בעד עצמם. שיעור הנשים מקרב המינויים למשרות בכירות נמוך, ונראה שעדיין יש מרכיב מגדרי בהחלטות. אי אפשר להתעלם מזה. אני לא הרגשתי ברמה האישית שאי פעם נפגעתי אבל בראייה כוללת הנושא קיים בהחלט, גם אם זה סמוי, גם אם זה לא במופגן, יש לזה משקל".

מה התוכניות שלך להמשך הדרך?
"פניי למגזר הפרטי. אין כרגע בממשלה איזשהו תפקיד שהייתי רוצה. לפני שהודעתי שאני עוזבת, אלעזר (במברגר, מנהל הרשות, נ"ב) ביקש שיאריכו לי את הקדנציה בשנה נוספת ואני זו שבאה ואמרה שאני לא מעוניינת. אני חושבת שזה פרק בחיים שהיה מאוד מספק, מאוד מאתגר, וצריך גם לעשות אתגרים אחרים מסוג אחר".