העליון: בני משפחה פלסטינית ש"ניסו למכור קרקעות לישראלים" לא יוכרו כמאוימים

כל החדשות והעדכונים של מרכז הנדל"ן גם ב-WhatsApp >>

בית המשפט העליון דחה ערעור שהגישו ארבעה בני משפחה פלסטינים נגד החלטת ועדת המאוימים, הפועלת תחת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שלא להכיר בהם כמאוימים בעקבות מעורבות במכירת קרקעות לישראלים.

ההרכב בראשותו של המשנה לנשיא נועם סולברג קבע כי בני המשפחה לא הוכיחו זיקה לקרקעות שלטענתם ביקשו למכור, וכי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה המקצועית. עוד נקבע כי "טעות אנוש", שבמסגרתה הוארכו כמה פעמים היתרי השהייה הזמניים של אחד מבני המשפחה, אינה מהווה הכרה במעמדם כמאוימים ואינה מקנה להם זכות להמשיך לשהות בישראל.

לפסק הדין של העליון

הערעור הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ממאי 2026. השופט עודד מאור, שדן בעתירה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, דחה אז את עתירת בני המשפחה נגד החלטת ועדת המאוימים.

ועדת המאוימים היא גוף מטעם מתאם פעולות הממשלה בשטחים ומינהלת התיאום והקישור, הדן בבקשות של פלסטינים הטוענים כי נשקפת סכנה ממשית לחייהם בתחומי הרשות הפלסטינית או ברצועת עזה. הסכנה נובעת לרוב מחשד, אמיתי או מדומה, לשיתוף פעולה עם גורמי ביטחון ישראליים, או ממעורבות בעסקאות מקרקעין עם ישראלים.

המערערים, בני משפחה שהתגוררו בתחומי הרשות הפלסטינית, פנו לוועדה בבקשה להכיר בהם כמאוימים על רקע ניסיונות למכור לישראלים קרקעות שלטענתם היו בבעלותם. בני המשפחה עתרו לבית המשפט המחוזי, אך עתירתם נדחתה

 

הוועדה הוקמה בשנת 1998 מכוח החלטת ממשלה, ונועדה לתת מענה הומניטרי למי שאינו מוכר רשמית כ"סייען", המטופל באמצעות מינהלת השיקום במשרד הביטחון, אך טוען כי הוא זקוק להגנה.

נעצר ברשות הפלסטינית בעקבות ניסיון למכירת קרקע

המערערים, בני משפחה שהתגוררו בתחומי הרשות הפלסטינית, פנו לוועדה בבקשה להכיר בהם כמאוימים על רקע ניסיונות למכור לישראלים קרקעות שלטענתם היו בבעלותם.

המערער המרכזי אף נעצר בשנים 2014–2015 בידי הרשות הפלסטינית, והוגש נגדו כתב אישום בגין ניסיון מכירה כאמור. לאחר שחרורו נכנסו בני המשפחה לישראל, וטענו כי חייהם נתונים בסכנה בשל עסקאות מקרקעין נוספות שביצעו, לטענתם.

לאחר כמה הארכות של היתרי שהייתם בישראל, דחתה ועדת המאוימים את בקשתם בפברואר 2026. הוועדה קבעה כי המסמכים שהציגו לצורך הוכחת זיקתם לקרקעות מקורם במרשם המקרקעין הפלסטיני בשטחי C, שאינו מוכר בידי מדינת ישראל.

משלא הוכחה זיקתם למקרקעין שעליהם התבססה טענת המאוימות, נדחתה הבקשה. הוועדה הוסיפה כי גם לא הוכח שהעסקאות הנטענות אכן בוצעו באותן קרקעות.

בני המשפחה עתרו לבית המשפט המחוזי, אך עתירתם נדחתה. בית המשפט קבע כי החלטת הוועדה התקבלה לאחר בחינה מעמיקה, הייתה מנומקת והתבססה על שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניינים מסוג זה.

בני המשפחה עתרו לבית המשפט המחוזי, אך עתירתם נדחתה. בית המשפט קבע כי החלטת הוועדה התקבלה לאחר בחינה מעמיקה, הייתה מנומקת והתבססה על שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניינים מסוג זה

 

בערעור לבית המשפט העליון טענו בני המשפחה כי הוועדה לא ערכה בחינה פרטנית ביחס לכל אחד מהם. טענה מרכזית נוספת נגעה לכך שלאחר דחיית בקשתם הוארך כמה פעמים היתר השהייה הזמני של המערער המרכזי. לטענתם, הארכות אלה מעידות כי הוועדה הכירה בפועל במאוימותם.

בתגובה הודתה הוועדה כי הארכת ההיתרים נבעה מטעות אנוש, שהתגלתה רק בשלב מאוחר יותר.

"די בהיעדר זיקה לקרקע כדי לדחות את הערעור"

המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, והשופטות יעל וילנר ורות רונן דחו את הערעור פה אחד. בפסק הדין נקבע כי ועדת המאוימים היא הגוף המקצועי המוסמך להכריע בשאלת המאוימות, וכי התערבות שיפוטית בהחלטותיה תיעשה רק במקרים מצומצמים.

השופט סולברג ציין כי המערערים לא חלקו על הממצא העובדתי שלפיו מסמכי המקרקעין שהציגו אינם מוכרים בישראל, ולפיכך אינם יכולים לבסס באמצעותם זיקה לקרקע.

"ועדת המאוימים נשענת על קביעתה העובדתית שלפיה המסמכים שהובאו מטעם המערערים בתמיכה לבקשתם מקורם במרשם המקרקעין הפלסטיני, שאינו מוכר על ידי ישראל", כתב סולברג. "משכך נקבע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח זיקה כאמור למקרקעין, ונמצא לנכון לדחות את בקשתם להכרה בהם כמאוימים". 

"ועדת המאוימים נשענת על קביעתה העובדתית שלפיה המסמכים שהובאו מטעם המערערים בתמיכה לבקשתם מקורם במרשם המקרקעין הפלסטיני, שאינו מוכר על ידי ישראל", כתב סולברג. "משכך נקבע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח זיקה כאמור למקרקעין, ונמצא לנכון לדחות את בקשתם להכרה בהם כמאוימים"

 

עוד כתב כי גם בערעור לא הוצגו תימוכין אחרים שיש בהם כדי להצדיק הכרה בבני המשפחה כמאוימים. לדבריו, מאחר שהמסמכים שבאמצעותם ביקשו כל בני המשפחה להוכיח זיקה למקרקעין אינם יכולים לעשות זאת, אין משמעות לטענתם כי הוועדה לא נימקה בנפרד את החלטתה ביחס לכל אחד מהם.

העליון: המערער "זכה מן ההפקר"

השופט סולברג דחה גם את הטענה שלפיה הארכת היתרי השהייה מעידה על הכרה במעמד המערערים. לדבריו, לא ניתן להיבנות מטעותה של הוועדה או לטעון כי היא מקנה זכויות.

"המערער 'זכה מן ההפקר', ונהנה מפירותיה של שגגה זו שנפלה בהתנהלות הוועדה עד שזו נתגלתה על ידה ותוקנה", כתב. "ברם, הצדקה להתיר לו, ואף למערערים כולם, להמשיך ולהיבנות ממנה – אין".

סולברג הוסיף כי הדברים נכונים ביתר שאת לנוכח התנהלותו של המערער המרכזי, אשר לדבריו "בחר לעשות דין לעצמו ולהמשיך לשהות בישראל אף בלא היתר תקף".

הערעור נדחה ללא צו להוצאות.