האישה קיבלה קרקע במתנה מאביה, הגרוש דרש חצי מ-5 הדירות שנבנו עליה. העליון הכריע

כל החדשות והעדכונים של מרכז הנדל"ן גם ב-WhatsApp >>

במאמר זה נסקור את החלטת בית המשפט העליון בסוגיה בעניין הלכת השיתוף הספציפי. הלכת השיתוף הספציפי הינה כלל משפטי אשר מאפשר, בהתאם לנסיבות, להכיר בזכויותיו של בן הזוג בנכס שהיה בבעלות בן הזוג השני טרם הנישואין, או שהתקבל אצלו במתנה או בירושה. עם זאת, השיתוף אינו נוצר באופן אוטומטי, אלא יש להוכיח כי התנהלות בני הזוג מלמדת על כוונת שיתוף בנכס.

בפסק הדין, בית המשפט העליון דן בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות, בחן את התנהלות בני הזוג לאורך שנות נישואיהם ביחס לנכס ואת השאלה - האם בנסיבות המקרה, הוכחה כוונת שיתוף בנכס שנבנה על קרקע שהאישה קיבלה במתנה מאביה טרם הנישואין.

נסיבות המקרה:

הצדדים נישאו בשנת 1996, נולדו להם 3 ילדים, ולאחר כ-23 שנות נישואין, נפרדו בשנת 2019. מספר שבועות לפני נישואיהם, קיבלה האישה במתנה מאביה שתי חלקות קרקע בייעוד חקלאי בעיר נס ציונה אשר נרשמו על שמה בלבד. בשנת 2002, מוסדות התכנון הפכו את אחת החלקות מקרקע בייעוד חקלאי לקרקע בייעוד למגורים. לאחר שינוי ייעוד הקרקע, התקשרה האישה בעסקת קומבינציה עם קבלן, שבמסגרתה מכרה לו חלק מהקרקע, ובתמורה, קיבלה האישה 7 דירות בבניין שיוקם על הקרקע. לימים, מכרה האישה 2 דירות מתוך אותן 7 דירות שקיבלה, והתמורה עבור אותן דירות, הועברה לחשבון המשותף של בני הזוג, ובבעלותה נותרו  5 דירות.

הבעל פעל במהלך השנים לטובת שינוי ייעוד הקרקע מחקלאי למגורים, ניהל את כלל הפעילות ב-5 הדירות שנותרו, טיפל בכל ענייני המיסוי, ניהל את השכרתן, וכן היה מעורב בניהולן גם לאחר הבנייה. נוסף על כך, הן התמורה ממכירת 2 הדירות והן דמי השכירות של 5 הדירות הנותרות, עברו דרך החשבונות המשותפים של בני הזוג.

לאחר שבני הזוג נפרדו, הבעל תבע כמחצית מהזכויות בדירות בנס ציונה. הבעל טען, כי ההתנהלות המשותפת לאורך השנים היא זו שמלמדת על כוונת שיתוף מצד האישה ביחס לדירות, ולחלופין, תבע כמחצית משווי השבחתה של הקרקע במסגרת איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון.

מנגד, האישה טענה כי הקרקע הייתה נכס חיצוני שקיבלה במתנה לפני הנישואין, ולכן אין לשתף אותה. לטענתה, גם אם קיימת כוונת שיתוף ביחס לדירות, יש להבחין בין הקרקע עצמה לבין הדירות, ובין שבח אקטיבי (אשר נבע ממאמץ הצדדים) לבין שבח פסיבי (שנבע מעליית ערך). עוד טענה האישה, כי הלכת השיתוף הספציפי לא צריכה לחול על נכסים שאינם דירת המגורים המשפחתית, או שלכל הפחות נדרשת לשם כך ראיה מפורשת בכתב או בפני עדים. 

השאלה המשפטית:

האם מעורבותו של בן הזוג בעסקת הקומבינציה, לרבות שינוי ייעוד הקרקע, ניהול הדירות והטיפול בענייני המיסוי והשכירות, מספיקים כדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בדירות?

החלטת בית המשפט:

תחילה, נדונה הסוגיה בבית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע כי הבעל הוכיח כוונת שיתוף ביחס לחמש הדירות, ולכן הדירות שייכות לצדדים בחלקים שווים. עם זאת, נקבע גם כי הקרקע עצמה, במצבה המקורי כקרקע חקלאית שניתנה לאישה לפני הנישואין, אינה משותפת. לפיכך, נקבע בנוסף, כי על הבעל לשלם לאישה את שווי הקרקע כקרקע חקלאית. הבעל ערער, וביהמ"ש המחוזי הותיר את הקביעה על כנה.

בערעורו של הבעל לבית המשפט העליון על החלטת ביהמ"ש המחוזי (ערעור ברשות "בגלגול שלישי"), הסביר ביהמ"ש העליון את העמדה המשפטית ביחס להלכת השיתוף. לפי זאת, הכלל הוא שנכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין או שהתקבל על ידו במתנה או בירושה, אינו נכלל באיזון המשאבים, ולכן אינו מתחלק בין בני הזוג.

החריג לכלל הוא, שגם ביחס לנכס כזה ניתן להכיר בזכויות של בן הזוג האחר מכוח הדין הכללי, מקום שבו הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס. כך שלמעשה, הלכת השיתוף הספציפי מאפשרת לבן זוג להוכיח, כי נוצרה הסכמה לשיתוף בנכס מסוים. ההסכמה אינה חייבת להיות הסכמה מפורשת או כתובה. היא יכולה להילמד מהתנהגות הצדדים, ממצגים, מהתנהלותם הכספית, מהשקעותיהם ומאופן ניהול הנכס.

בערעורו של הבעל לביהמ"ש העליון על החלטת ביהמ"ש המחוזי, קבע ביהמ"ש כי העובדה שהקרקע ניתנה לאישה במתנה לפני הנישואין אינה מוכיחה, כשלעצמה, כי בני הזוג התכוונו להחריג את הקרקע מהשיתוף. הרי אדם יכול לקבל נכס במתנה, ולאחר מכן יחליט לשתף אותו עם בן זוגו. עוד הוסיף ביהמ"ש בקביעתו, כי על פי סעיף 12 לחוק המקרקעין, הבעלות במקרקעין חלה גם על הבנוי והמחובר אליה חיבור של קבע או מה שנבנה עליו. ועסקה במקרקעין, על פי סעיף 13 לחוק המקרקעין, חלה על הקרקע יחד עם המחוברים אליה. ולכן, בהיעדר אינדיקציה ברורה להסכמה אחרת, קשה להפריד בין הבעלות בדירות לבין הבעלות בקרקע שעליה הן בנויות.

ביהמ"ש העליון, קיבל את טענת הבעל, ודחה את טענת האישה. נקבע כי הבעל זכאי למחצית הזכויות ב-5 הדירות בנס ציונה, ללא ניכוי או החרגה של שווי הקרקע החקלאית שהייתה בבעלות האישה לפני הנישואין. האישה, חויבה בהוצאות הבעל בסך 5,000 ₪. 

[בע"מ 5620/24 בע"מ 17735-09-24 פלונית נ' פלוני (30.6.2025)].

הכותב הוא עו"ד במשרד גינדי כספי ושות', המתמחה בנדל"ן תכנון ובניה. עריכה: עו"ד עדן בריאל סטוקלוב בסיועה של המתמחה יסמין פאילייב