למה לי אסתטיקה עכשיו? כך שינתה המלחמה את העיצוב הישראלי

יום לפני שנפל טיל איראני במתחם הבורסה ברמת גן, חברת ארטפרו, המייצרת חלונות ודלתות עם פרופילי ברזל, מסרה חלונות למבנה לשימור של מפעל עלית ההיסטורי, הניצב בצומת הקרוי על שמו, המפגיש בין ציר ז'בוטינסקי והרחובות אבא הלל וארלוזרוב. בעקבות נפילת הטיל, בניינים רבים באזור נפגעו וחלונות רבים התנפצו. לא החלונות עם מסגרת הברזל, שהזכוכית שלהם עבה יותר ומסגרת הברזל עמידה גם היא. 

חלונות ברזל ודלתות ברזל נמצאים כיום בעיקר בבתים פרטיים ובמבנים ציבוריים ייחודיים. האם אפשר להניח שנראה כעת חלונות ברזל (מה שמוכר יותר כ'חלונות בלגיים') בפרוייקטים של בנייה רווייה, למטרות מיגון? אין לדעת. מה שכן, אומר קובי חליפה, הבעלים של ארטפרו, "השיח השתנה, כך שפחות מדברים על אסתטיקה, ויותר על בטחון ומיגון". 

ברב בריח מרגישים היטב את שינוי השיח הזה: "אנחנו בהחלט רואים שינוי בהעדפות של הלקוחות מאז המלחמה", אומרת מאיה דונרשטיין יתיר, סמנכ"לית השיווק של קבוצת רב בריח, והיא מפרטת: "אם בעבר יותר אנשים ביקשו דלתות כניסה עם זכוכית משולבת כחלק מאלמנט עיצובי – היום זה כבר הרבה פחות נפוץ. במציאות הביטחונית בישראל, אנשים חשים שהזכוכית עלולה להיות נקודת תורפה במיגון ויותר ויותר בוחרים בדלתות אטומות כדי לקבל תחושת ביטחון מלאה. 

דלת כניסה ללא זכוכית, של רב בריח. אדריכלות: ספיר לוי מאורי, צילום: שירן כרמל

"שנית, אנו רואים ביקוש גובר לדלתות כניסה עם רמת מיגון גבוהה יותר – החל מסוגר עליון ועד עוקצנים מוגברים שמעניקים תחושת ביטחון. זה אמנם לא משפיע על העיצוב אבל בהחלט נלקח בחשבון בבחירת הדלתות". מעבר לכך, היא אומרת, לא מעט משפחות נהגו להוציא את דלת הממ״ד הכבדה, שמטבע הדברים גם פחות אסתטית, ולאפסן אותה במחסן. לעומת זאת, כיום, כשהצורך בדלת ברור, "משאירים אותה במקומה, גם אם היא פחות משתלבת בעין". 

דונרשטיין יתיר אומרת שמרגישים תפנית גם בפרוייקטי יוקרה: "אם בעבר היה טרנד של ייבוא דלתות מחו״ל, היום אנו רואים ביקוש גובר מצד הקבלנים והדיירים, להזמנות דלתות עם מיגון ישראלי מתקדם. אין ספק שמאז המלחמה, הביטחון האישי הפך להיות חלק בלתי נפרד מתפיסת העיצוב". 

"להפוך את המיגון לפונקציונאלי - וגם יפה" 

מי שחיה את העניין הזה, ולא מהיום, היא אדריכלית אביבה פרידמן, שותפה במשרד אדריכלים זרתא, הפועל ומתכנן בעוטף. עד ל-7 באוקטובר משרד זרתא אף ישב בקיבוץ ניר עם, ומאז ה-7 באוקטובר, העתיק את מקומו לקריית מלאכי. המשרד תכנן מרחבים ציבוריים רבים בעוטף, שכונות ומבנים, ומכיר מקרוב את הדרישה לתכנון שיכלול בתוכו חשיבה על בטחון. "אנחנו חיים את זה כבר שנים – אם זה ברגולציה של המיגון, ואם כחלק מהתכנון", אומרת פרידמן. "מבחינתנו זו עוד פרוגרמה, עוד שכבה שאנחנו מטעימים בתכנון. המיגון והבטחון הם חלק בלתי נפרד מהתכנון פה בעוטף. אנחנו מתייחסים לכך אפילו בתב"עות שאנו מגישים". 

אדריכלית אביבה פרידמן, שותפה במשרד אדריכלים זרתא: "כל גורם מציב את הדרישות שלו, אבל חייבת להיות עבודה משותפת כדי לשלב בין הדברים. צריך לראות איך המיגון לא בא על חשבון הפדגוגיה והוול ביאיניג, להבין שזה ניהול סיכונים. זה לא אבסולוטי" 

בקצה האחד, אומרת פרידמן, יש את דרישות פיקוד העורף, שהולכות ומחמירות כל העת, בקורלציה למציאות. בקצה השני יש את ההשלכות שהן יוצרות על הנראות. איפשהו באמצע נכנס זרתא, כדי לאזן בין דרישות הבטחון מצד אחד, והנראות מצד שני, ולייצר ביניהם סינרגיה. כך למשל, מדגימה פרידמן, המשרד מתכנן כעת  מרחב ציבורי של 40 דונם בשדרות, הכולל מבני ציבור, בית כנסת, ועוד שימושים. לא רק המבנים עצמם מקבלים התייחסות לצורך במיגון,  אלא גם המרחב הפתוח. בעניין הזה, אומרת פרידמן, במקום לפזר מיגוניות סביב המבנה, הם תכננון כניסות חיצוניות מהירות למרחבים מוגנים. 

המבנה בנוי כמעין פטריה, כך שהקומה השניה גדולה יותר בהיקפה מהראשונה, ומלבד מיגון מספקת גם צל. ואם נדרש קיר הסתרה, ביישוב הממוקם על הגבול, הם ידאגו לשלב בו צמחיה. "אנחנו מנסים לראות איך אנחנו יכולים להרוויח מהדרישות של הבטחון", אומרת פרידמן. "איך להפוך את זה למשהו שלא יהיה רק פונקציונאלי ותואם את הדרישות של פיקוד העורף, אלא שגם ייראה יפה". 

בינתיים, היא אומרת, יש דרישות להרחבת המיגון, גם מצד אנשים פרטיים, המבקשים להוסיף אמצעי מיגון לבתיהם, ופרידמן מפרטת את הבקשות: "עיבוי קירות; חלונות קטנים שלא ניתן להיכנס דרכם; היעדר ונטות בחדרי שירותים, כך שלא יהיה ניתן להיכנס דרכם". גם במבני ציבור כמו בית ספר, הם מנסים לשלב את דרישת המיגון, שלא על חשבון הנראות, ודואגים לייצר פתרונות תכנוניים יצירתיים: שיספקו מיגון, אך גם יכניסו את הטבע פנימה למבנה, כמו שימוש בפאטיואים. 

את מרגישה שהרשויות הפנימו את המורכבות הזו, בין דרישות המיגון לבין האסתטיקה? 
"לא מספיק, אני מרגישה שאין מספיק עבודה משותפת . כל גורם מציב את הדרישות שלו, אבל חייבת להיות עבודה משותפת כדי לשלב בין הדברים. צריך לראות איך המיגון לא בא על חשבון הפדגוגיה והוול ביאיניג, להבין שזה ניהול סיכונים. זה לא אבסולוטי. אנו צריכים לחשוב עד כמה המיגון פוגע במבנה או באנשים, ובחדר צריכים לשבת אנשים מכל התחומים. בסוף זה מבנה אחד וצריך להבין מה ה'גיב אנד טייק' של כל אחד. צריך גם לקחת בחשבון שצריך לתקצב את זה. אני לא מרגישה שזה קורה מספיק".

ואולי הפתרון הוא מתחת לקרקע? 

ואם יש מי שחושב על יצירת המיגון על פני השטח, יש מי שחושבים על המיגון בתת-קרקע: עד למלחמה עם איראן, אדריכלית עינב זיו, שותפה במשרד אדריכלים מילוסלבסקי, ניסתה "למכור" את האג'נדה שלה, לגבי תכנון בתת קרקע, בקושי רב. זיו, שעבדה כאדריכלית במשרדים בארה"ב ואירופה, שם יש פעילות אנושית מלאה בתת קרקע, חשבה שאין סיבה שגם בישראל זה לא יקרה. אלא שעד למלחמה האחרונה, הרעיונות שלה נשמעו קצת אאוטסיידרים, בעוד שכעת זה כבר הפך להיות כמעט מיינסטרים. "עד עכשיו קיבלנו כתף קרה", היא אומרת, "ואני מרגישה שהדיאלוג ממש השתנה. אנחנו כבר שנים מנסים להפיץ את הרעיונות האלה, אבל עכשיו יש להם פתיחות, ואנחנו מנסים לדחוף את זה בכל הכוח.

"במלחמה האחרונה, ראינו עד כמה המרחבים התת קרקעיים היו מבוקשים. לא פעם, גם מי שיש להם ממ"ד בדירה, העדיפו להתגונן במרחב תת קרקעי (אם מקלט ציבורי, אם חניון, אם תחנת רכבת קלה), גם בגלל אלמנט הבטיחות, וגם בגלל התחושה האישית. ראינו שהרבה  אנשים התקהלו, נוצרו קהילות. אנשים  הרגישו הרבה יותר בנוח להיות בחברת אנשים". 

אדריכלית עינב זיו: "ההסתכלות על המרתפים היתה כעל צורך, הכרח ותו לא, והם שימשו בעיקר לחניונים, לוגיסטיקה, אזור פריקה וטעינה. אלא שממרחב שצריך לסמן עליו וי, ורצוי עם כמה שפחות משאבים, החלל הזה פתאום הפך למרחב מבוקש, והדיון כיום הוא שונה לגמרי" 

עד כדי כך עניין המיגון הפך לתופעה חברתית, היא אומרת, ש"אנשים התחילו לעשות 'שופינג' על מקלטים. המרחב המוגן הפך להיות  נדל"ן מבוקש, והאנשים היו ביקורתיים לגבי החלל שמשמש אותם להגנה. התחילו לסדר ,לצבוע, להוסיף כריות. זה הפך להיות מעין מרחב קהילתי, ואפילו שמעתי סיפורים על אנשים שנשארו לפטפט עם השכנים גם אחרי שנשמעה אזעקת השחרור". 

עד עתה, היא אומרת, ההסתכלות על המרתפים היתה כעל צורך, הכרח, ותו לא, והם שימשו בעיקר לחניונים, לוגיסטיקה, אזור פריקה וטעינה, ויזמים וקבלנים התווכחו עם העיריות, בניסיון להשקיע בחללים האלה את המינימום. אלא שממרחב שצריך לסמן עליו וי, ורצוי עם כמה שפחות משאבים, "החלל הזה פתאום הפך למרחב מבוקש, והדיון כיום הוא שונה לגמרי, הרבה יותר מרוכך", אומרת זיו. "פתאום, אותו מרחב מוזנח, שיזמים וקבלים רצו להשקיע בו כמה שפחות, הפך למרחב יקר ערך. 

"אנחנו מבינים שיש כעת תת קרקע שלא מנוצל. אין סיבה שלא תהיה פעילות מלאה בתת קרקע, תיאטרון, מוזיאון, מסחר. בתחנות רכבת בחו"ל יש פעילות גדולה בתת קרקע, ואצלנו בתחנות רכבת, אפילו כוס קפה אי אפשר לקנות. צריך כמובן לעשות את זה ברמה איכותית, להחדיר אור טבעי, לדאוג שתהיה סירקולציה של אוויר, גישה נוחה וזמינה. אבל פתאום הקונספט הזה, של פעילות שלמה בתת קרקע, לא נשמע כזה קיצוני. זה קיים במדינות רבות בחו"ל: באירופה, ביפן, בפן סטיישן בניו יורק יש 5 קומות תת קרקעיות. לא חייבים רק לבנות לגובה. עד עכשיו היה מחסום פסיכולוגי סביב זה, בין היתר כי יקר יותר לתכנן ולבצע בתת קרקע, אבל כיום השיח השתנה". 

הדמיה של תחנת מטרו עתידית ( מילוסלבסקי אדריכלים )

במסגרת שינוי התפיסה, מספרת זיו, מתחיל כעת דיון בשאלה איך הופכים את תחנות המטרו למרחבים מוגנים, כמו למשל על ידי אמצעי אטימה, ועיבוי קירות. התפתח גם דיון על ממד"ים: "מדברים על כך שהממ"ד יהיה דווקא חדר פנימי יותר בבית, אולי חדר ארונות, כי מבינים שממ"ד שפונה לחזית, יכול להיות בעייתי". 

מה לגבי בתי ספר? 
"אין סיבה שילדים יפסיקו ללמוד, צריך פשוט להגן עליהם, אולי לבנות כיתות חירום, ממש כמו שיש חוגים שמתקיימים במקלטים ציבוריים. יש הרבה מאוד פונקציות שאפשר לעשות בתת קרקע בצורה טובה, באופן שכלל לא שמים לב שזה בתת קרקע. כשאתה הולך בקניון, אתה לא יודע באיזו קומה אתה". 

בין היתר, זיו מעריכה שתתפתח מגמה לפיה יזמים ימקמו את מועדוני הדיירים לא בקומת הקרקע אלא בקומת החניון. ואז, במקום חניון ותו לא, קומות התת קרקע יקבלו שימוש נוסף. זיו צופה שהרשויות המקומיות מצידן, במסגרת פרוייקטים שבהם הן דורשות מיזמים להקים מבני ציבור למשל, יתחילו לדרוש גם מרחבים מוגנים".