"נפלא שמביאים לכאן אדריכלים זרים. בניינים כמו הספרייה הלאומית ובצלאל לא היו קמים עם אדריכלים מקומיים"

קשה לחשוב על מיקום פחות טבעי למשרד אדריכלים, מאשר אזור מוסכים מוזנח בלוד, שם ממוקם  משרד האדריכלים אורבך הלוי. קצת מוזר עבור משרד שעומד מאחורי תכנון מגדלי משרדים נועזים, מרלו"גים (מרכזים לוגיסטיים) מרהיבים, וקמפוסי תעסוקה של כמה מהחברות הגדולות במשק. 

"הנכס שבו אנחנו יושבים היה פיל לבן. היזם פנה אלינו כדי שנשפץ אותו כבניין משרדים, ודי התאהבנו בפרויקט", מסביר האדריכל אורי הלוי את הלוקיישן הייחודי. "מבחינתנו לא היתה דילמה. רצינו מקום משלנו. רצינו מרפסת, מטבח עם שף, חדר כושר. צריך לומר, השיקול לא היה אלטרואיזם צרוף, לבוא ולהפריח את השממה. רצינו משרד משלנו ופה יכולנו לעמוד בזה".

לפני 25 שנה ייסד הלוי את המשרד יחד עם המהנדסת דפנה אורבך-בירן, וכיום מונה המשרד כ-80 עובדים. הבחירה בלוד כמקום מושבו של המשרד אינה המאפיין הייחודי היחיד של החברה או של הלוי. כך למשל, מודה הלוי שתכנון מרלו"גים הוא כיום הבייבי שלו. מבחינתו, "להלביש" מבנה משעמם לכאורה כמו מרלו"ג, שהתפקוד העיקרי שלו הוא לשמש כמחסן, מהווה אתגר של ממש. "אין פרויקטים ראויים יותר וראויים פחות", הוא מסביר, "לכל מבנה, בין אם זה מחסן, תחנת כוח, מחלף באוטוסטרדה, או בונקר של הצבא, אנו ניגשים בחדוות יצירה ובחרדת קודש".

מרכז מנדל לחדשנות, אדריכלות אורבך הלוי, צלם עוזי פורת

חדוות יצירה ללא ספק יש שם: המבנים של אורבך הלוי צבעוניים ונועזים, בולטים בשטח. כזהו למשל בניין המשרדים RAOUL 16 שתכנן המשרד לחברת תדהר ברמת החייל, שצורתו האליפטית בולטת למרחוק. כזהו גם הקמפוס הצבעוני של כנרת-זמורה-דביר באזור התעשייה חבל מודיעין. מרלו"ג ומבנה מסחרי בצבעי ורוד-כתום תכננה החברה עבור סנו, בפארק התעשיות עמק חפר.

"את מרכז הייצור ומטה המשרדים של דלתא גליל, באזור התעשייה בקיסריה, הלוי תכנן בצורת מבנה מעוגל ואלגנטי. יצרנו פארק משגע סביב הבניין וחשפנו את כל בניין המשרדים לחורשת האקליפטוס ולגינה שעשינו, יצרנו פאטיו פנימי שמכניס אור לתוך לב הבניין, והבניין עצמו הוא סוג של חללית. אני רציתי חללית של דולצ'ה וגבאנה, כלומר מלא צבע" 

את מרכז הייצור ומטה המשרדים של דלתא גליל, באזור התעשייה בקיסריה, הלוי תכנן בצורת מבנה מעוגל ואלגנטי. "אייזק דבאח (בעל השליטה בדלתא גליל) אמר לי 'אני רוצה מבנה שיהיה הצהרה אופנתית'. מה אתה עושה עם אמירה כזו מחייבת? היה אתגר מאוד גדול ומורכב, איך יוצרים בניין שהוא הצהרה אופנתית - ועוד מרלו"ג. וכל זה בחלקה עם צורה משוגעת ולא נוחה בפאתי אזור התעשיה קיסריה. יצרנו פארק משגע סביב הבניין וחשפנו את כל בניין המשרדים לחורשת האקליפטוס ולגינה שעשינו, יצרנו פאטיו פנימי שמכניס אור לתוך לב הבניין, והבניין עצמו הוא סוג של חללית. אני רציתי חללית של דולצ'ה וגבאנה, כלומר מלא צבע. הוא העדיף ג'יבנשי, או פאקו רבן". 

כלומר? 
"משהו קלאסי יותר. היה על זה הרבה מאוד דיאלוג,  ולילות ללא שינה. יצא בניין על זמני משגע, חריג מאוד בנוף, מייצר תחושה נפלאה לעובדים, אחד ויחיד."

עוד חתומה החברה על המשרדים החדשים של פירמת עוה"ד הרצוג, פוקס, נאמן, במתחם חסן עראפה בדרום תל אביב, על אולמות תצוגה ומשרדים עבור צ'מפיון מוטורס בראשון לציון; מרכז שירות ואולמות תצוגה עבור קרסו , בפארק התעשייה שורק בראשון לציון, ועוד ועוד. לפני מספר חודשים, רכש אורבך הלוי את משרד האדריכלים הוותיק ארדיטי גולדשמיט בן נעים, המתמחה באדריכלות ספורט, וכמה ממבני הספורט הבולטים בישראל רשומים על שמו: אצטדיון טדי, אצטדיון נתניה, היכל שלמה, והיכל טוטו בחולון. כעת מתכנן המשרד – תחת הבעלות החדשה, את האצטדיון העירוני החדש באשדוד. 

במקביל, משתתף המשרד בשתי תחרויות גדולות: האחת לתכנון עיר בדואית גדולה ממזרח לבאר שבע, והשניה לתכנון קמפוס ורטיקלי לחברה בינלאומית גדולה, בתל אביב. "אלו הם שני יקומית מקבילים", אומר הלוי, " ואנחנו כל הזמן קופצים מיקום ליקום, ומשנים את נקודת המבט ,מהאקטסרה-לארג' לאקסטרה-סמול". 

"בניין שיש לו אישיות משלו"

הלוי ושותפתו, המהנדסת דפנה בירן אורבך, שניהם בני 59, הכירו דרך מעגלים חברתיים משותפים ובשנת 2000 החליטו לאחד כוחות. עד אז, לאורבך היה משרד שעסק באדריכלות תעשייתית ואילו להלוי היה משרד אדריכלים שפתח עוד כשהיה סטודנט בטכניון, בשם "הינשוף", כינויו מתקופת הצבא. לפני כעשור, חבר אליהם האדריכל אורי רותם, שעבד עד אז בארה"ב, וב-2020 רכש אורבך הלוי את משרד האדריכלים של דב קורן ז"ל. 

"אני מאוד אוהב בניינים שמשתבחים עם הזמן. למשל בית ויצמן שתכנן אריך מנדלסון (ביתו של חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל); מרבית המבנים לאורך המול בוושינגטון, אדריכלות שהיא על-זמנית, בניינים יפים שהיופי שלהם מופשט, יופי של פרופורציות, משחק בין מסות" 

אל מקצוע האדריכלות הגיע הלוי לדבריו לאחר שבעת שהות בארה"ב בצעירותו, ניסה חבר להפנות את תשומת לבו לאשה יפה שעברה בסמוך אך הוא העדיף להמשיך להביט בקתדרלה הסמוכה. "או שאתה הומו, או שאתה אדריכל " העיר החבר, והפיל אצלו אסימון. "באותה שנייה היתה לי הארה, וחלף מול עיניי רצף של תמונות", משחזר הלוי, "נזכרתי שכילד הייתי מגיע לסבא שלי ומסתכל בספר שהיה אצלו, ובמיוחד בתמונה של 'הבית על האשד' (יצירת מופת אדריכלית בתכנון פרנק לויד, ה"מ)". שבוע לאחר מכן כבר ביקר הלוי במבנה המפורסם בפנסילבניה בעצמו, ולאחר מכן נרשם ללימודי אדריכלות.

אילו פרויקטים מרגשים אותך? 
"אני מאוד אוהב בניינים שמשתבחים עם הזמן. למשל בית ויצמן שתכנן אריך מנדלסון (ביתו של חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ה"מ); מרבית המבנים לאורך המול בוושינגטון, אדריכלות שהיא על-זמנית, בניינים יפים שהיופי שלהם מופשט, יופי של פרופורציות, משחק בין מסות. 

"יום אחד הייתי בנסיעת עבודה בגוואנגז'ו, סין. נסעתי לפגישה ופתאום ראיתי משהו צץ בין הגבעות. לא הבנתי מה זה, וביקשתי מהנהג שיעצור. ראיתי בניין שלא דמה לשום דבר. זה היה בית האופרה של גוואנגז'ו שתוכנן על ידי זאהה חדיד, והיה לקראת גמר ביצוע. זה בניין שיש לו אישיות משלו, בניין ששולח זרועות לתוך הגבעות. זה העיף לי את המוח".

"קו הרקיע של תל אביב? משעמם מהגיהנום"

על אף שאינו נחשב למשרד "תל אביבי", לאורבך הלוי לא מעט פרויקטים בעיר העברית הראשונה. כך למשל, תכנן המשרד שלוש תחנות של הקו הירוק של הרכבת הקלה, במקטע שעל פי לוחות הזמנים העדכניים צפוי להתחיל לפעול רק ב-2030: ארלוזרוב מערב, תחנת קפלן, ותחנת כיכר רבין. כל שלוש התחנות בשלבי ביצוע.

פרוייקט נוסף בתל אביב, מסוג אחר לגמרי, הוא ICON TLV, פרוייקט מגורים ומסחר ברחוב אבן גבירול,  שזכה לפני מספר שנים במקום שני בתחרות אות האדריכלות הישראלית בקטגוריית המגורים בבנייה רוויה של עד 9 קומות. הפרוייקט, אותו יזמה העיר החדשה טי.אל.וי, כולל 98 דירות ב-40 גדלים ודגמים שונים, במבנים בני 6 קומות, וכולל שדרת עמודים וקומה מסחרית במפלס הרחוב, ומתואר באתר של אורבך הלוי, כפרוייקט "המשלב את תל אביב הנוסטלגית עם תל אביב עיר ללא הפסקה". 

מקום שני בתחרות אות האדריכלות הישראלית. ICON TLV, אדריכלות אורבך הלוי, צילום עוזי פורת

תל אביב, בהגדרתו של הלוי היא "לא עיר מעניינת, אבל כן מרתקת". הוא מסביר את הסתירה: "העיר עובדת, חיה, יש נקודות של זהות בין אזור שדרות רוטשילד, לנווה צדק, העיר האקלקטית, העיר הלבנה. בשונה מערים בעולם, שנבנו שכבה על שכבה, תל אביב נבנתה ב-50 שנה. השכבתיות הזו, בארכיטקטורה של ערים בעולם, מדייקת את העיר, משפרת אותה. לעומת זאת, כשעיר נבנית במכה אחת, חלקים ממנה זהים אחד לשני. מה שמאוד עוזר לתל אביב זה שיש שם גוף אדריכלי מאוד חזק ואיכותי באגף ההנדסה, שרואה, חי ומבין עיר, ומנסה לשפר את החווייה.

"מה אנו רוצים מעיר? שתהיה שוקקת, שתהיה בה תנועה רגלית, מה שנקרא הליכתיות. האמא הגדולה של הליכתיות, זו השוטטות. וזה קורה כשהעיר נעימה ובטוחה. תחושה  של בטחון היא גם חלק מאורבניזם טוב".

קו הרקיע של תל אביב יפה בעיניך?
"לא יפה ולא לא יפה. משעמם מהגיהינום. אם מסתכלים על מה שמייחד את הבנייה לגובה הישראלית, בשונה מהאירופית והצפון אמריקנית, זה מלבנים. מסתכלים על תל אביב ורואים מאות מלבנים. אדריכלים בינלאומיים שבאים לעבוד בארץ, יודעים  לסיים בניין באופן יותר פיוטי, לטוב ולרע: זה יכול להיות קיטש וזה יכול להיות מאוד אצילי. האם בניין יכול להיות ישות רוחנית? לי כאדריכל ברור שכן".

"תל אביב? לא יפה ולא לא יפה. משעמם מהגיהינום. אם מסתכלים על מה שמייחד את הבנייה לגובה הישראלית, בשונה מהאירופית והצפון אמריקנית, זה מלבנים. מסתכלים על תל אביב ורואים מאות מלבנים. אדריכלים בינלאומיים שבאים לעבוד בארץ, יודעים  לסיים בניין באופן יותר פיוטי, לטוב ולרע: זה יכול להיות קיטש וזה יכול להיות מאוד אצילי. האם בניין יכול להיות ישות רוחנית? לי כאדריכל ברור שכן"

איזו עיר הכי יפה בעיניך? 
"אני נוסע ומסתובב הרבה, הייתי במאות ערים. העיר הכי יפה שביקרתי בה היא סן סבסטיאן (בחבל הבאסקים בספרד).  זו עיר שבנויה סביב מפרץ טבעי. מה שמיוחד בה זה האופן שבו היא פוגשת את הים ומתנהלת איתו. האורבניות שם יפהפיה. ערי החוף במדינת ישראל, מאשקלון עד נהריה, לא יודעות לפגוש את הים".

תל אביב דווקא כן פוגשת.
"תל אביב, עם הטיילת, היא באמת חריג, אבל היא היתה יכולה להיות הרבה יותר. השאלה למה הערים בישראל לא יודעות לפגוש את הים: האם זה בגלל מצוקי הכורכר? לא בכל הערים יש מצוקי כורכר. האם זה בגלל שהן תוכננו על ידי אדריכלים אירופיים שמעולם לא גרו ליד הים?  מדינת ישראל מבחינה אדריכלית היא לא מדינה ים תיכונית. היא  מארג של שטיחי דמקה ענקיים, גריד גדול. אין בה אותה שכבתיות של ערים ים תיכוניות שהכל מוביל אל הים. זו מדינה עם ערים שהוקמו בבת אחת בשנות החמישים עד שנות השבעים. אנחנו מנסים היום לתקן את זה. 

"בילבאו (הסמוכה לסן סבסטיאן) היא דוגמה נהדרת לאיך ארכיטקטורה יכולה לשנות עיר. בילבאו היתה עיר פועלים אפורה וקשוחה, ומאז שפרנק גרי ( אדריכל יהודי אמרקני, ה"מ) הקים בה את מוזיאון הגוגנהיים ב-1997 היא הפכה להיות עיר הרבה יותר נעימה וכייפית,  אבל היא לא מתקרבת לסן סבסבטיאן".

אם כבר דיברנו על אדריכלים בחו"ל, מה דעתך על כך שמביאים אדריכלים זרים לתכנן פה מבנים חשובים, כמו הספריה הלאומית, שתכננו הרצוג ודה מארון השווייצרים, או קמפוס בצלאל, שתכנן סאנה (Sanaa) היפני? 
"אני חושב שזה נפלא. בחו"ל יש אדריכלים יותר טובים. בכל מדינה, בכל מקום בעולם עושים את זה. האם אדריכלות צריכה לדבר את המקום? זו שאלה מאוד גדולה. גם בסן סבסטיאן יש מבנים של אדריכלים לא ספרדיים. למשרד סאנה, שתכנן את בצלאל, יש שני מבנים בבזל שבשווייץ, למרות שהרצוג ודה מארון מושרשים בתרבות שם. אדריכלות הוא ענף ללא מדינה. צריך לזכור גם שאנחנו ארץ אוכלת יושביה, וכשמגיע אדריכל מקומי להקים מבנה ציבור, כולם מסרסים אותו, מורידים לו תקציב, מסבירים לו רגולציה. לעומת זאת, כשמגיעים אדריכלים מחו"ל, יש כלפיהם רספקט. יש לנו כבוד לאדריכל הבינלאומי ואני בעד. אותי מעניין שזה יקדם את האדריכלות בארץ. 

"אני לא חושב שאפשר היה להקים מבנים כמו הספריה הלאומית ובצלאל עם אדריכלים מקומיים. אולי הם היו יותר פרקטיים, יותר שפויים, אולי יותר זולים, אך היו מסרסים אותם".

מרלו"ג ניסקו, צילום עוזי פורת, תכנון ואדריכלות אורבך הלוי

אחת הטענות כלפי בצלאל זה שהוא לא משתלב בסביבה. התוצאה היא שהוא עשוי קירות זכוכית שפחות מתאימים למדינה חמה כמו ישראל. 
"ומוזיאון הגוגנהיים בניו יורק משתלב בסביבה? מה זה להשתלב בסביבה? השתלבות בסביבה זה מושג נפיץ. אני יכול לבלות חיים שלמים בלדבר על זה. זה יכול להיות בית מעץ ביער, או דווקא קוביית זכוכית שדרכה את רואה את העצים - הכי טכנולוגי והכי שקוף. אני חושב שהפרויקט של המשרד היפני, סאנה, משתלב באופן יוצא מן הכלל בעיר. האם זה היה צריך להיות מבנה אבן סגור? לא".

"בסוף אני משרתם של אדונים אחרים"

בצד היותו ראש המשרד, לאורך השנים ממשיך הלוי ללמד בפקולטה לאדריכלות בטכניון, כפרופסור אורח, ושם, בין היתר, הוא חולק את תפיסת עולמו, באשר למקומו של האדריכל בשרשרת המזון. "יש קונפליקט מובנה בהגדרת התפקיד של האדריכל, ובטח אצל אדריכל מסחרי, שמתכנן פרויקטים שעושים כסף. בסוף אני משרתם של אדונים אחרים, אני לא האמן המיוסר, שלוקח עם הקפה כוסית קלבדוס, מסתכל על הבד הלבן ומתחיל לצייר".

יש קונפליקט מובנה בהגדרת התפקיד של האדריכל, ובטח אצל אדריכל מסחרי, שמתכנן פרויקטים שעושים כסף. בסוף אני משרתם של אדונים אחרים, אני לא האמן המיוסר, שלוקח עם הקפה כוסית קלבדוס, מסתכל על הבד הלבן ומתחיל לצייר.  מצד שני, אדריכל הוא איש הרנסנס, והוא חייב לראות את הבניין כאובייקט שמכבד את דייריו וסביבתו. התוצאה, לא פעם, מאוד מסוכסכת עם עצמה" 

מה זה אומר? 
"שאני עובד עבור גורם מסוים, בין אם זה המדינה, הצבא, נת"ע , יזמים. מצד שני, אדריכל הוא איש הרנסנס, הוא איש האשכולות בפרויקט, והוא חייב לראות את הבניין כאובייקט שמכבד את דייריו וסביבתו. התוצאה, לא פעם, מאוד מסוכסכת עם עצמה.  הדרך היחידה לצאת מזה היא להפגין מנהיגות אדריכלית מול הוועדה, מול הלקוח. בכדי לקדם בניין טוב, הרבה פעמים בעבודה שלנו אנו גולשים לחילוקי דעות עם הלקוח, עם הוועדה, עם היועצים בפרויקט, בינינו בתוך המשרד.

"התהליך של יצירת בניין הוא תהליך לא פשוט, רווי אינטרסים ורווי יצרים, אבל כשאתה מדווח לאיזו ישות מאוד ערטילאית, נקרא לה במילה גנרית 'הציבור', ייצאו בניינים טובים. ואתה תסחוף איתך את כולם - את העירייה, את היזם. נדבקים באהבה שלנו. כשהבניין הוא פונקציונאלי, כשאתה מראה שבניין יכול להיות מעניין, יפה, חריג, חכם, אבל בתקציב רגיל, מוכנים לקחת את הסיכון".

אלא שגם למי שיצליח לסחוף אחריו את הלקוח, עדיין מחכה לדברי הלוי עוד מכשול אחד קשה בדרך. "היום תהליך הרישוי של בניין במדינת ישראל הוא כל כך קפקאי, מתיש, נוראי, מחריד, שהוא כופה שמרנות על כל מי שמעורב בו. לוקח כל כך הרבה שנים להוציא היתר בנייה, שאף אחד לא רוצה לפרוץ דרך. כולם רוצים את המוכר והידוע, כי זה עושה הכי פחות רעש. התוצאה היא שכל שכונה חדשה במדינה נראית בדיוק אותו הדבר. הגנריות, הקופי-פייסטיות הישראלית, היא סרטן. צאצאינו יום אחד יפרקו את הזוועה הזו שהכל נראה אותו דבר, כי כולם זהירים".

לדברי הלוי, באחריות לכל נושאת בעיקר המדינה: "המדינה לא מעודדת חשיבה יצירתית, אלא חשיבה יזמית. המדינה כמובילה, מארגנת ומתכננת, נמצאת בפשיטת רגל כבר 30 שנה. הכל היא העבירה ליזם הפרטי, וברגע שזה ככה, מה היא רוצה? אז המינהל לא מתכנן את השכונות הכי טובות אלא את הכי סחירות. הטרלול הזה כל כך עמוק ומושרש, שגם אלה שאני עובד עבורם בטוחים שזה הפתרון הכי טוב, ויש ימים שאני קצת דון קישוט, קוקו על סוס מול טחנות רוח. לדוגמה - אנחנו מתכננים בניין בוטיק בהרצליה, מעל בניין לשימור. הליכי הרישוי הפכו להיות כל כך קשים, שפשוט עזבתי את הפרוייקט. אי אפשר היה לפתור את זה. העירייה הקשתה בכל שלב, בכל דבר, והרגה את הפרויקט".

"אני מוכן להיות אדריכל של כוסברה, שאו שאוהבים או שלא" 

יש עיר שבנויה נכון יותר באופן יחסי? 
"עיר שאי אפשר להסתדר בה בלי רכב לא בנויה נכון. רוב הערים בישראל נבנו בשנות השישים, ונבנתה באדריכלות המודרניסטית, דלה מבחינת קישוטים. ואז אתה מקבל ערים מכוערות, והפינוי-בינוי יכול לשנות את זה".

"מוזר אבל שונה". מגדל הגן (ידוע גם כמגדל פיבקו) ברמת גן (Sambach, ויקימדיה)

למרות שגם הוא קופי פייסט.
"אנחנו מנסים דברים אחרים. אני מוכן להיות אדריכל של כוסברה, שאו שאוהבים או שלא. עיר יכולה וצריכה לחיות עם שדות של כוסברה בתוכה: אוהב, לא אוהב, רק תגיב. אני מאוד אוהב את הבניין של פיבקו בסמוך לאיילון (הכוונה ל"מגדל הגן", שיש שמכנים גם "מגדל הטיל", ה"מ). הוא נורא מוזר, הוא שלט פרסומת, אבל הוא שונה. אתה עובר ואומר: 'מה זה?!'. אסור שיהיו הרבה כאלה, כי אז המרחב יהפוך ללונה פארק בלתי נסבל, אך צריך שיהיו כמה שיעשו את הדברים האלה. יש מי שרואה באדריכלות ניסיונית כ'משוגעת'. למה? אתם משוגעים, אם אתם אוהבים את השקט הזה".

"אני מוכן להיות אדריכל של כוסברה, שאו שאוהבים או שלא. עיר יכולה וצריכה לחיות עם שדות של כוסברה בתוכה: אוהב, לא אוהב, רק תגיב. אני מאוד אוהב את הבניין של פיבקו בסמוך לאיילון. הוא נורא מוזר, הוא שלט פרסומת, אבל הוא שונה. אתה עובר ואומר: 'מה זה?!'. אסור שיהיו הרבה כאלה, כי אז המרחב יהפוך ללונה פארק בלתי נסבל, אך צריך שיהיו כמה שיעשו את הדברים האלה" 

אפרופו ערים שנבנו בשנות הששים, מה דעתך על האדריכלות הברוטליסטית, שרואים אותה בלא מעט ערים בישראל?
"היא טובה, היא נפלאה, אבל היא רק לאדריכלים. רק אדריכלים יודעים להעריך את היופי של הבטון, של המפלצות האלה. מפלצת בגדול זה דבר מאוד יפה ומרשים. הבעיה עם הברוטליזם, זה שכשהשמש זורחת והשמיים כחולים, זה נראה נהדר. לעומת זאת, לראות מבנה ברוטליסטי ביום גשום זו חוייה מדכאת. שמסתכלים על הקמפוס של אוניברסיטת בן גוריון ומבנים ברוטליסטיים אחרים בארץ, הם מלאי יופי, אך גם קודרים וקשים, וככה החיים שלנו. הבטון בסוף היום זה החמצן של האדריכלים, ואם אנו מסוגלים להשאיר אותו חשוף... וואו. עיר ברוטליסטית היא מחרידה, בניין ברוטליסטי יכול להיות חגיגה".

איזה אדריכלים ישראלים אתה מעריך? 
"משה הראל (ז"ל), שהיה אדריכל הבית של מכון ויצמן. אני מאוד מעריך את משה ספדיה. שלושת מגדלי עזריאלי של אלי עטיה, הם פרויקטים מצויינים".

מה דעתך על אדריכלי המגדלים של תל אביב? 
"שלושת המשרדים שאחראים לקו הרקיע של תל אביב: יסקי, צור וישר, יש להם בניינים נפלאים, יש להם משעממים, והייתי שמח אם הם היו קצת יותר נועזים".