פרויקט הפינוי בינוי כשל, הדיירים טענו כי בעל החברה היזמית הונה אותם - ודרשו הרמת מסך. כך הכריע ביהמ"ש

"הרמת מסך" היא מונח משפטי המאפשר לייחס חובות או התחייבויות של חברה לבעל מניותיה או נושאי משרה בה, על אף האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. מדובר בסעד חריג ונדיר, שמופעל רק כאשר הוכח כי השימוש באישיות המשפטית של החברה נעשה באופן פסול, מתוך מטרה להונות, לקפח נושים, תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים. עיקרון זה מעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ותכליתו היא למנוע שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה, לשמור על עקרונות תום הלב וההגינות, ולהגן על נושים מפני פגיעה בזכויותיהם באמצעות ניצול לרעה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

במאמר זה, נסקור את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר עסק בשאלה - האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות, ולהטיל אחריות אישית על בעל השליטה בחברה יזמית, שנכנסה להליכי פירוק בעקבות כישלון בהקמת פרויקט פינוי-בינוי בקריית ביאליק.

נסיבות המקרה:

עסקינן בשתי תובענות כספיות על סך 16 מיליון שקל, שהוגשו על ידי 78 תובעים, בעלי דירות בפרויקט "פינוי-בינוי" ברחוב העצמאות בקריית ביאליק נגד חברה יזמית ונגד בעל השליטה בה. החברה התקשרה עם הדיירים בשורה של הסכמים לצורך הקמת הפרויקט, אך הפרויקט כשל ולא יצא אל הפועל. זאת, בין היתר, בשל אי התקדמות בהליכי קבלת היתרי בנייה לפרויקט. בעקבות כך, פנו חלק מהדיירים, עוד לפני הגשת התובענות דנן, להליך בוררות, במסגרתו טענו להפרות חוזרות ונשנות של ההסכמים מצד החברה.

מרבית טענותיהם התקבלו במסגרת הליך הבוררות, ובעקבות זאת מונה לחברה כונס נכסים , והיא נכנסה להליכי פירוק. שנים לאחר מכן, הוגשו התובענות שבענייננו, במסגרתן עתרו הדיירים להטיל אחריות אישית על הבעלים, בעל השליטה והדירקטור בחברה, בגין נזקיהם, שנגרמו לטענתם בשל התנהלות רשלנית ומחדלים מצידו. 

לטענת הדיירים, במהלך המו"מ שנוהל עמם לצורך הקמת הפרויקט, החברה טרם הוקמה, והמו"מ נוהל על ידי הבעלים באופן אישי ולא בשם החברה. לטענתם, הבעלים פעל באופן רשלני ובניגוד לטובת החברה. מנגד, הבעלים טען כי כל "חטאו" היה שפרויקט פינוי-בינוי שניסה ליזום באמצעות החברה, שבו השקיע למעלה מעשור מחייו, לא הגיע לכדי היתרי בנייה בתוך 48 חודשים

לטענת הדיירים, במהלך המו"מ שנוהל עמם לצורך הקמת הפרויקט, החברה טרם הוקמה, והמו"מ נוהל על ידי הבעלים באופן אישי ולא בשם החברה. לטענתם, הבעלים פעל באופן רשלני ובניגוד לטובת החברה, תוך התעלמות מסיכונים קיימים, ובידיעה שהחברה אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבויות שנטל בשמה. כתוצאה מהתנהלות זו, נקלעה החברה לקשיים כלכליים, ובסופו של דבר נכנסה להליכי פירוק. עוד נטען, כי הבעלים ייסד את החברה באופן מכוון ולמטרות אישיות, תוך ניצול מסך ההתאגדות של החברה כמגן אישי שיגן עליו מפני התחייבויותיו כלפי הדיירים וגופים נוספים. כמו כן, נטען כי החברה לא פעלה כתאגיד עצמאי וכל ההסכמים שנחתמו וההתחייבויות של החברה נעשו על ידי הבעלים. ולכן יש להטיל עליו אחריות אישית בגין הנזקים שנגרמו להם.

מנגד, הבעלים טען כי כל "חטאו" היה שפרויקט פינוי-בינוי שניסה ליזום באמצעות החברה, שבו השקיע למעלה מעשור מחייו, לא הגיע לכדי היתרי בנייה בתוך 48 חודשים, כפי שנקבע בהתחייבויות החברה. לטענתו, העיכובים בפרויקט נגרמו מסיבות אובייקטיביות שונות, שהערימה קבוצה קטנה של דיירים בפרויקט, שפעלה מתוך אינטרסים אישיים ברורים. וכי אותם קשיים עם אותה קבוצה קטנה הובילו לכך שבתום 48 החודשים שנקבעו בהסכם, אותם דיירים פנו להליך בוררות כנגד החברה בלבד, מתוך כוונה להוציא את הפרויקט מידי החברה. לכן, לא היה מקום להגיש נגדו תביעות אישיות.

עוד טען, כי יש לדחות את התביעות נגדו מחמת התיישנות ושיהוי קיצוני בהגשתן; התביעות נשענות על עדויות שמועה של שלושה עדים שאינם התובעים עצמם, אלא פעילים שהובילו את ההליכים המשפטיים נגדו ונגד החברה; לתובעים לא נגרם נזק כלשהו מתוצאות מעשיו, והיעדר יריבות. ובאופן כללי, בענייננו לא התקיימו הנסיבות הקיצוניות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות, שכן מדובר בצעד חריג שאין לו מקום במקרה זה.

החלטה:

בית המשפט דחה את התביעות שהוגשו, בהתבסס על שלושה עניינים מרכזיים שנדונו בפסק הדין:

הראשון, "הרמת המסך": בית המשפט קבע, כי בהתאם להלכה הפסוקה "על הטוען להרמת מסך להראות כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, על בסיס תשתית עובדתית מקיפה". מדובר בסעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר ובמקרים חריגים בלבד. בית המשפט קבע, כי הטענה להרמת מסך בין הבעלים לחברה, נטענה בכתב התביעה באופן סתמי ולקוני, וכי לא הוכחו התנאים החריגים הנדרשים לפי סעיף 6 לחוק החברות.

הדיירים לא הצליחו להוכיח כי החברה הייתה "קליפה ריקה" או כי הבעלים ניצל את מסך ההתאגדות לצורך הונאה או קיפוח נושים. עוד צוין, כי עצם העובדה שהבעלים היה "הרוח החיה" והגורם העיקרי שבא בדברים עם הדיירים - אינה מהווה עילה ל"הרמת מסך". נפסק כי בענייננו לא הוכח שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה או שהבעלים ניהל את החברה במטרה לבצע את הפעולות המיוחסות לה. לנוכח זאת, אין מקום להטיל אחריות אישית על הבעלים מכוח הרמת מסך.

השני, חוזי: בית המשפט קבע, כי האפשרות להטיל חבות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, תיעשה רק במקרים חריגים, שבהם אותו אורגן יהיה אחראי להפרת חוזה בשל התנהגות חסרת תום לב מצידו. אומנם הפסיקה הכירה באפשרות לפיה הפרת חוזה על ידי החברה יכולה לגרור אחריה הטלת חבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה ואחראי להפרה בשל התנהגותו חסרת תום הלב. אך יחד עם זאת, לא די בהוכחת הפרת חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להוכיח שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי, למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית.

בענייננו, לא הונחה תשתית ראייתית המוכיחה כי הבעלים פעל בחוסר תום לב באופן שמצדיק הטלת חבות אישית עליו. בנוסף, לא הוכח כי הבעלים היה צד אישי להסכמים או כי נטל על עצמו התחייבות חוזית אישית. מה גם שלא הוכחה הפרת חובת תום הלב מצידו. ולכן, לא ניתן להטיל על הבעלים אחריות אישית במסלול החוזי.

השלישי, הנזיקי: בית המשפט קבע, כי לא הוכחו שני רכיבים מהותיים בהקשר זה: ראשית, לא הוכחו "יחסים מיוחדים" בין הבעלים לדיירים, המעידים על כך שהדיירים נתנו בבעלים את אמונם וביטחונם, באופן שיבסס אחריות אישית שלו כלפיהם. שנית, לא הובאו ראיות מספקות כדי להצביע על התרשלות אישית מצידו של הבעלים. בית המשפט אף ציין בהקשר זה, כי העיכובים בפרויקט נבעו מנסיבות אובייקטיביות ומורכבות בפרויקט, ולא ממחדליו של הנתבע. נקבע כי פעולותיו של הבעלים לא חרגו מהפעילות הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה, ולכן לא ניתן להטיל עליו אחריות אישית בנזיקין. 

לסיכום, בית המשפט דחה את שתי התביעות נגד הבעלים, והורה לדיירים לשלם לו הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 150 אלף שקל. 

(תא (חי') 43136-12-17 אברהם פרץ ואח' נ' חברת דיירי רחוב העצמאות בקרית שמריהו בע"מ ואח').

הכותבת היא עו"ד ממשרד גינדי כספי ושות', המתמחה בנדל"ן תכנון ובנייה (עריכה: עו"ד סיגל מיכאלי, בסיועו של דור בן עטיה).