מלון בראשית, כיכר הבימה ואפילו דוכני הפיס: האדריכלים בוחרים את המבנה הכי ישראלי בעיניהם

במשך עשרות שנים התאפיינה האדריכלות בארץ ישראל בבליל של סגנונות: החל מאדריכלות אסלאמית, המשך באדריכלות אקלקטית, וכלה בבאוהאוס בשנות ה-30 וברוטליזם בשנות ה-50. אולם במלאת 77 שנים לקום המדינה, הגיע הזמן לשאול שאלה נוקבת: האם קיימת אדריכלות ישראלית? כלומר - האם האדריכלות הישראלית הצליחה לייצר קול משלה, סגנון מקורי משלה, שלא שואב מיסודות אחרים? האם יש בכלל מושג כזה אדריכלות ישראלית? ואם כן - אילו מבנים שתוכננו ונבנו כאן, מבטאים את הישראליות באדריכלות שלהם? 

פנינו למספר אדריכלים, בשאלה האם יש לדעתם אדריכלות ישראלית, מהם מאפייניה, ואלו מבנים בעיניהם מבטאים אותה בהצלחה. 

"המנעד הרחב שמתאפשר כאן מייצר סגנון ייחודי לנו"

"הבית הישראלי מודל 2025 מורכב מאוסף של חללים מנומקים ומתוכננים בקפידה, כשרבים מהבתים שנבנו כאן בעשורים האחרונים מגלמים בצורה פנטסטית השפעות ותפיסות תכנון אקלקטיות ששאלנו ממחוזות קרובים ורחוקים", כך אומר האדריכל רון שפיגל. "דבר אחד מקשר בין כולם, וזו תחושת החמימות המזמינה והעוטפת שמשקפת את הטמפרמנט הישראלי ומהדקת את הקשר בין החוץ לפנים, שמתאפשר כאן כמעט לאורך כל השנה.

"אני חושב שהיום, יותר מאי פעם הציבור הישראלי פתוח, נועז ואינו חושש לשלב בין אלמנטים שעל פניו הם שונים בתכלית. אנחנו מאמצים נרטיב ססגוני המשלב בין ניגודים כמו מזרח מערב, מודרני וקלאסי, וברבים מהפרויקטים אנחנו רואים גם יישום מוצלח של חומרים חמים יחד עם קרים. 

"התכנון כיום חף ממסגרות וחוקים, והמנעד הרחב שמתאפשר כאן מייצר סגנון ייחודי לנו. הבתים שלנו מושפעים מקונטקסט סביבתי, מתנאי מזג האוויר ומשגרת החיים, אך התמהיל האקלקטי שמתקבל אינו בהכרח בעל הקשר גיאוגרפי או היסטורי, כל עוד התכנון הוא פתוח ומקבל בברכה אור, אוויר וצמחיה - שלושה נדבכים שמהווים חלק בלתי נפרד מתפיסת התכנון הרווחת כאן. לשמחתנו, האקלים בישראל מאוד מאפשר- אינו קר מידי, ומנגד, גם לא מדברי, כך שהחיבור בין החוץ לפנים הוא מיטבי, גם בבניה הפרטית וגם בבניה הרוויה, ויעידו על כך דירות הגן והפנטהאוזים שמאפשרים לבעליהם לחיות למעלה ולהרגיש על הקרקע".

מלון בראשית, צילום: פלד סטודיו

"פרויקט שמייצג מבחינתי נאמנה את השילוב המושלם בין קצוות, הוא ללא ספק מלון בראשית שבמצפה רמון, שתכנן האדריכל המנוח, יהודה פייגין. המלון משלב בחוכמה בין פאסיליטיז יוקרתיים לבין נוף מדברי עוצר נשימה, מבלי ליצר קונפליקט בין השניים. המתחם תוכנן כאוסף של 40 יחידות נופש בנות קומה אחת עד שתי קומות, שמשתלבות בנוף באופן מושלם, הרבה בזכות השימוש באבן 'בראשית' שיושמה כאן לחיפוי החוץ ולחיפוי חלק מקירות הפנים. כך מתקבל מראה טבעי, חם ומאוד מזמין. 

"בהיקף המלון אמנם אין צמחיה, מזרקות או ערוגות פרחים, אבל דווקא עצי השיטה שעוטפים אותו הם שמקנים לו את מראהו האותנטי. בתוך כך תוכננה בו גדר היקפית נמוכה, כך שהיעלים יוכלו לרעות בשטחו, וזהו נדבך נוסף ועוצמתי שמעצים את החוויה בו לאין שיעור".    

"מייצרים פתרונות שנכונים לזמן ולמקום" 

"הישראלים מצטיינים בחדשנות במגוון רחב של עולמות תוכן ותחומים, וכך גם באדריכלות", אומרת האדריכלית הילה ישראלביץ. "קשה להצביע על סגנון רווח אחד מסוים, אבל בהחלט מתקיים כאן שילוב מוצלח בין אלמנטים אקלקטיים שמתורגמים בישראל למשהו חדש. פועלים כאן יוצרים כישרוניים, שלא מונעים משמרנות או מתכתיבים, שמיטיבים להסתכל על המתרחש סביבנו, ובה בעת מתבוננים גם פנימה. במבחן התוצאה הם מייצרים פתרונות שנכונים לזמן ולמקום, שאת רובם לא המצאנו, אבל שידרגנו והתאמנו אותם לצרכים.

"אחד הפרויקטים האדריכליים שמייצגים בעיני את הישראליות הוא מתחם גן יעקב, אותו תכננו במקור האדריכל יעקב רכטר ואדריכל הנוף אברהם קרוון. לנו הוא מוכר יותר ככיכר הבימה השוכנת בין היכל התרבות, התיאטרון הלאומי וביתן איל עופר (לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין).  

(גן יעקב (ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקויקי

"במסגרת השיפוצים הכלליים שנערכו באזור כיכר התרבות בשנת 2010, שופץ גם הגן. במסגרת השיפוץ שוקמו עצי השקמים, הוסרה הצמחייה העבותה, והתקבלה כיכר עירונית נהדרת, רוויות פרגולות ומפלסים, המשמשת כגן האולטימטיבי עבור המהלכים בשטחה ועבור מבקרים ומשפחות שנהנים מהמתחם הפתוח וסביבתו. ניכר שהתקיימה כאן חשיבה על יצירת אזור outdoor מוצל ומאוורר, שהרוח עוברת דרכו ומצננת אותנו גם בימי הקיץ החמים והלחים. זהו פרויקט שמשקף לשיטתי את צורת החשיבה הנכונה לגבי מהו תכנון נכון, פרקטי ויעיל, שמותאם להלוך הרוח שלנו הישראלים, ונכון גם לאקלים המקומי". 

"מספר אדריכלי מופת פועלים כאן"  

"קשה לי לומר האם אכן מתקיימת כאן אדריכלות שניתן להגדיר כ'אדריכלות ישראלית',  אך בהחלט יש מספר אדריכלי מופת הפועלים כאן, שיצירתם ייחודית לנוף ולאקלים הישראלי", אומרת האדריכלית טלי דראל. "זוהי אדריכלות היוצרת מרחב חוץ-פנים דינמי, עם הצללות בחוץ ושפע של אור טבעי שנוכח גם בתוך המבנה, אדריכלות שמושתתת על חומרים מקומיים ושפה ייחודית לישראל.

"את הגישה הזו ניתן לראות בבירור בחלק גדול מהפרויקטים של המשרד 'חיוטין אדריכלים', שמצליח ברגישות ליצר מרחבי שהייה פנימיים וחיצוניים, תוך שימוש באור טבעי, התייחסות לסביבה, ויצירת חללים דינמיים בהם ניכר שימוש יצירתי בחומרים המתכתבים עם החוץ. 

"היצירות של חיוטין מתקיימות במרחבים גיאוגרפיים שונים בארץ. הן תמיד מתכתבות עם הסביבה שלהן, ולתחושתי תמיד שואבות את השראתן הראשונית מהנוף המקומי. דוגמה בולטת לכך הוא קמפוס ון ליר בלב ירושלים, שתכנן המשרד (מדובר במבנה האקדמיה למדעי הרוח והחברה, שתוכנן לצד המבנה ההיסטורי של הקמפוס – ה.מ).

מכון ון ליר, צילום: דויד סעד

זהו  מבנה שהופך לחלק טבעי מהמרחב ומשתלב כאילו היה שם מאז ומעולם. קשה להסביר במילים כיצד הישראליות באה לידי ביטוי בבניין, אך האור, החומרים, והשפה האדריכלית שהיא פשוטה, אך מורכבת בו זמנית, בהחלט יוצרים את התמהיל המדויק". 

"אייקון מובהק ועל זמני של המרחב הציבורי הישראלי" 

"האדריכלות הישראלית, מאז ראשיתה, לא התאפיינה בסגנון אחיד, אלא בתהליך מתמשך של שינוי והתאמה", אומרת האדריכלית הדר דאי. "כל שלב בהתפתחותה שיקף את הצרכים החברתיים, התרבותיים והכלכליים של התקופה, תוך שילוב של פונקציונליות וחדשנות עם ההקשר המקומי והמרחב הציבורי: מהשיכון המהיר שנבנה בשנות ה-50 כדי לשכן את ההמונים שהגיעו בגלי העלייה, ועד לאדריכלות המודרניסטית והעכשווית. האדריכלות הישראלית התפתחה מתוך צורך לתת מענה ישיר לאתגרים של מדינה צעירה המבוססת על עקרונות של פשטות, יעילות וחדשנות.

"בתוך תמונת ההתפתחות הזו, בולט מבנה אדריכלי ייחודי, משוכפל עשרות פעמים בכל עיר ובכל פינה, שתוכנן בשנות ה-70 על ידי האדריכל צבי לישר (שתכנן בין היתר גם את נתב"ג ואת כיכר דיזנגוף המקורית – ה.מ), ומאז כמעט ולא עבר כל שינוי: דוכן מפעל הפיס. אין ישראלי שלא נתקל בו מידי יום, בעיצובו הגאומטרי המובהק, והוא הפך לסמל קבוע במרחב העירוני בישראל. למרות שעברו מאז עשרות שנים, הדוכנים הללו נותרו כפי שהם. 

"סמל קבוע במרחב העירוני בישראל". דוכן פיס (שאטרסטוק)

"המבנים הקטנים, הצבעוניים והמגושמים, המלאים בפרסומות, לא הותאמו להתפתחות העירונית העכשווית ולעקרונות תכנון המרחב הציבורי. הם לעיתים חוסמים מעברים, מפריעים להולכי הרגל, ואינם משתלבים אסתטית עם סביבתם. עם זאת, דווקא חוסר ההתאמה הזה הופך את דוכני מפעל הפיס לאייקון מובהק ועל זמני של המרחב הציבורי הישראלי. הדוכנים הם חלק מהתרבות הישראלית, נוכחים בכל פינה, בכל עיר, ואין להם מקבילה דומה במדינות אחרות. הם משקפים פרק מסוים בהתפתחות האדריכלות המקומית, שבו הפונקציונליות גברה על כל שיקול אחר, ולעיתים אף על חשבון איכות החיים במרחב הציבורי".

"קיבוץ גלויות של רעיונות, חומרים, צבעים והשפעות תרבותיות" 

לדברי האדריכל בועז שניר, "ישראל היא מדינה צעירה, שעדיין לומדת את סביבותיה ומתאקלמת בהן – גאוגרפית, תרבותית וחברתית. בהתאם לכך, גם האדריכלות שלנו צעירה, מתהווה, ונמצאת בתהליך של חיפוש וגיבוש זהות. בניגוד למקומות שבהם מסורת הבנייה נטועה לאורך דורות, אצלנו לא נבנתה שפה אדריכלית אחידה או מובהקת. במקום זאת, האדריכלות הישראלית היא מעין מיקרוקוסמוס של החברה כולה – קיבוץ גלויות של רעיונות, חומרים, צבעים, סגנונות והשפעות תרבותיות שונות. התוצאה היא ערבוב מרתק שמייצר שפה חדשה – מקומית, אך גם אוניברסלית.

"כל שנדרש הוא להתבונן בשכונות ובמרחבים העירוניים שלנו כדי להבין, ניתן למצוא השפעות מהבאוהאוס האירופי, לצד אדריכלות מדברית שמושפעת מהאקלים המקומי, מבני בטון בסגנון ברוטליסטי מתקופות מוקדמות יותר, לצד שפה מודרנית ונקייה שמדברת את שפת העיצוב הגלובלי של ימינו. כל אלה יחד יוצרים את מה שאפשר לקרוא לו זהות אדריכלית ישראלית בהתהוות. 

"יש פרויקט אחד ומיוחד, שאינו מוכר במיוחד אך מצליח לאגד בתוכו את כל מה שאפשר לכנות 'אדריכלות ישראלית'- פרויקט 'בית אפולוניה' שהוא אולי הפרויקט האחרון שתכנן יעקב רכטר- מגדולי האדריכלים שפעלו בארץ, לפני מותו. נראה שבגיל מבוגר יותר, ולאחר הרבה שנות יצירה, שאף רכטר לתכנן בניין מגורים שמתאים לישראליות ולאדריכלות היוצרת פה. המבנה שתוכנן בראשית שנות התשעים, ממוקם בשכונת נוף ים שבהרצליה, וכולל מתחם מגורים פרטי המורכב מ־32 דירות בשתי קומות, המסודרות בצורת ח’.

בלב המתחם שוכנת גינה מלבנית רחבת ידיים, והדירות פונות הן אליה והן אל החזיתות החיצוניות – מה שיוצר תחושת קהילה מובהקת לצד פרטיות ואור טבעי. היופי בפרויקט טמון באיזון שהוא יוצר בין ישן לחדש, בין מקומי לגלובלי: תקרות קשתיות, בנייה באבן בגובה הקרקע ופטיו פנימי – אלמנטים המזוהים עם האדריכלות המזרח תיכונית המשתלבים באלגנטיות עם קווים נקיים ואלמנטים מודרניים יותר. יש משהו חם ואנושי בשכנות הקרובה, בתוספות המרפסות, ובהשפעות שמשלבות סגנון אירופי, ים תיכוני וישראלי - הכל יחד יוצר מרקם אחד, שלם והרמוני. זהו פרויקט שמצליח לעמוד במבחן הזמן – שקט, צנוע, וישראלי בעיניי".