ירשה את הרכוש המשותף, ואז שינתה את הצוואה. איזה מסמך גובר? העליון הכריע

צוואה הדדית היא צוואה שנערכת על ידי שני בני זוג יחדיו, תוך תיאום והסכמה באשר לתוכנה (בין אם במסמך אחד ובין אם בשני מסמכים נפרדים). עקרון היסוד אשר עומד בבסיס הצוואות ההדדיות הוא אינטרס ההסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר. קרי, יש להבטיח כי עזבון המנוחים יועבר בהתאם לרצונם המשותף, גם לאחר פטירת אחד מהם. לרוב, קובעים בני הזוג כי בן הזוג שנותר בחיים יירש ראשון את העיזבון, ולאחר פטירתו – יועבר העיזבון לילדיהם המשותפים או לצד שלישי אחר. 

סעיף 8א רבתי, לחוק הירושה תשכ"ה-1965, אשר עוגן במסגרת תיקון מס' 12, הוא שהסדיר לראשונה את מוסד הצוואות הדדיות בישראל. החידוש המרכזי בהסדר זה, הוא בהגבלת האפשרות לשינוי או ביטול חד-צדדי של צוואה הדדית, במטרה להגן על אינטרס ההסתמכות של בני הזוג, זה על צוואת רעהו.  

במאמר זה נסקור את פסק דינו של בית המשפט העליון, שעסק בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שבה ניתן תוקף לצוואה מאוחרת של המנוחה. מדובר בערעור "בגלגול שלישי", שהוא כשלעצמו הליך נדיר. אחת השאלות המרכזיות שהתעוררו היא - האם היה מקום לקבוע שמדובר בצוואות הדדיות, והאם חלות על העניין הוראות סעיף 8א לחוק. 

קרובת משפחה של המנוח טענה במסגרת ערעור זה כי קיים קושי עקרוני ביישום סעיף 8א לחוק, המסדיר את מוסד הצוואות ההדדיות. האם אכן כך הדבר או שמא מדובר בפסק דין פרטני עם נסיבות מיוחדות?

נסיבות המקרה:

זוג נשוי, ללא ילדים, ערך בשנת 2010 צוואות זהות, אשר קבעו כי כל אחד מבני הזוג מוריש את עיזבונו לרעהו. הצוואות המוקדמות כללו סייג בסעיף 3 לפיו "כי "אם חו"ח בן הזוג הרלבנטי לא יהיה בחיים בעת פטירתי ורק במקרה זה", יחולק העיזבון שווה בשווה בין קרובת המנוח, המערערת, לבין  אחייניתה של המנוחה".

לימים המנוח הלך לעולמו, ואלמנתו ירשה את עיזבונו. כחודשיים לאחר מכן, ערכה האלמנה צוואה חדשה, שבמסגרתה הורישה את דירת המגורים לאחיינית המנוחה בלבד. ואילו שאר רכושה חולק שווה בשווה בין אחיינית המנוחה לקרובת המנוח.

לאחר מספר שנים המנוחה נפטרה, והמשיבה הגישה את הצוואה המאוחרת לקיום. קרובת המנוח התנגדה בטענה כי הצוואות המוקדמות הינן בגדר צוואות הדדיות כמשמעותן בסעיף 8 לחוק. ומשכך, האלמנה לא הייתה רשאית לשנות את צוואתה, מבלי להסתלק קודם לכן מחלקה בעיזבון המנוח. ומכאן נולד הליך הערעור כאן.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את התנגדות המערערת ונתן צו לקיום הצוואה המאוחרת. כב' ביהמ"ש קבע, כי אף אם מדובר בצוואות הדדיות, הרי שסעיף 3 בצוואות המוקדמות מצביע על כוונה לאפשר שינוי עתידי בצוואה – ובכך ניטלת תחולת סעיף 8 לחוק. יתר על כן, בית המשפט פירש את ההסדר ככולל מנגנון של "יורש במקום יורש", אשר מקנה גמישות בהורשה, ואפשרות שינוי ללא צורך בהסתלקות מחלקו של המנוח בעיזבון.

ערעור קרובת המנוח נדחה גם על ידי בית המשפט המחוזי. זה קבע כי במקרה זה אין מדובר בצוואות הדדיות, וכן כי ניתן לערוך צוואה סותרת, ודין הצוואה המאוחרת גוברת. לחלופין – גם אם היה מדובר בצוואות הדדיות, הרי שסעיף 8א(ג) מאשר סטייה מהוראות סעיף 8א(ב), במקרה שבו נקבעה "הוראה אחרת" בצוואות. לשיטת בית המשפט, אכן קיימת בצוואות הוראה מפורשת וברורה המתירה שינוי או ביטול עתידי. 

מכאן בקשת הערעור הנדונה, אשר נדונה כערעור. במסגרתו טענה קרובת המנוח, המערערת, לקיומה של סתירה מהותית בין קביעות הערכאות הקודמות, אשר מלמדת, לשיטתה, על קושי ביישום סעיף 8א לחוק.  

השאלה המשפטית:

השאלה המרכזית שהתעוררה היא - האם יש להחיל את הוראות סעיף 8א לחוק על הצוואות המוקדמות; והאם מדובר בצוואות הדדיות המגבילות את המנוחה מלשנות את צוואתה – ואם כן, איזו מהצוואות גוברת? 

החלטת בית המשפט העליון :

בית המשפט העליון דחה את הבקשה, וקבע כי לא מתקיימת סתירה בין החלטות הערכאות הקודמות, ובוודאי שלא עולה מהן קושי עקרוני ביישום החוק. 

ביהמ"ש סקר את הסעיפים הרלוונטיים בחוק, ויצק בהם פרשנות בהתאם למקרה זה: סעיף 8א(א) לחוק מגדיר את הצוואות הדדיות באופן מהותי, שאינו תלוי בצורה פורמלית. סעיף 8א(ב) מלמדנו כי לקביעה שצוואות הן הדדיות נפקות כפולה. האחת, בעוד בני הזוג בחיים, והשנייה, לאחר פטירת אחד מבני הזוג. אך סעיף 8א(ג) מציע אפשרות להתנות על קודמו, ככל שאין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת. משמע, מאפשר לבני הזוג להתנות על הוראות הסעיפים הנ"ל. 

בית המשפט הדגיש כי יש לקרוא את הצוואות בהתאם לכוונת המצווים. זאת מתוך הרציונל העומד ביסוד ההכרה המשפטית במוסד הצוואות ההדדיות – הגנה על אינטרס ההסתמכות. במקרה הנדון, מלשון הצוואות המוקדמות ומהראיות שהובאו בפני בית המשפט לענייני משפחה, עולה כי כוונת בני הזוג הייתה לאפשר לבן הזוג שייוותר בחיים, לקבוע בעצמו את אופן חלוקת כלל הרכוש. לפיכך, גם אם מדובר בצוואות הדדיות, הרי שהן כוללות הוראה מפורשת המתירה שינוי עתידי. 

בית המשפט הדגיש כי יש לקרוא את הצוואות בהתאם לכוונת המצווים. במקרה הנדון, מלשון הצוואות המוקדמות ומהראיות שהובאו בפני בית המשפט לענייני משפחה, עולה כי כוונת בני הזוג הייתה לאפשר לבן הזוג שייוותר בחיים, לקבוע בעצמו את אופן חלוקת כלל הרכוש. לפיכך, גם אם מדובר בצוואות הדדיות, הרי שהן כוללות הוראה מפורשת המתירה שינוי עתידי

בהתאם לכך, פסק בית המשפט העליון, כי אין צורך להכריע אם מדובר בצוואות הדדיות אם לאו. שכן תוצאת המקרה הייתה זהה, גם אילו מדובר היה בצוואות נפרדות, אשר אינן כפופות להגבלות סעיף 8א לחוק. 

לסיכום: 

פסק הדין ממחיש את המגמה הפרשנית הנוהגת כיום, לפיה אין די בכינוי "צוואה הדדית" כדי להכפיף את המסמך לכללי סעיף 8א. יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו וללשון הצוואות. ככלל, בתי המשפט שמים דגש על כוונת המצווים, ובוחנים - האם התקיים אינטרס ההסתמכות ההדדית המצדיק הגבלה על שינוי הצוואה. מקום שבו מבוטלת הסתמכות זו במפורש, ניתן לסטות מהוראות החוק. 

פסק הדין מחזק את החשיבות העליונה שבניסוח מדויק ובהיר של צוואות. וביתר שאת, צוואות הדדיות. וזאת לצורך הגנה על רצון המצווים והבטחת מימושו לאחר מותם. 

(9353-01-25 פלונית נ' פלונית)

הכותבת היא עו"ד במשרד גינדי כספי ושות', המתמחה בנדל"ן תכנון ובניה. עריכה: עו"ד שיר לבקוביץ.